אני בדרך להגשים חלום. וזה גם יומולדת לנצח. איך להגיד? העולם לא תמיד זורם עם החלומות שלי. אוטובוס, תל אביב. אלהים, איזה יום גרוע לתחבורה ציבורית. מישהו פתח את הברז למעלה ושכח לסגור. מזל שלא קר.
אני נכנסת לחנות נוטפת. לא, סוטים. לא זה. המוכר מציע לי נייר לניגוב ומצביע על החזה שלי בהיסוס. אנו מבינה שחולצת הבד שלי נהייתה שקופה וצמודה בגלל הגשם. לא אכפת לי.
בחנות עומד ריח דחוס כזה. והכל צפוף ועמוס וצבעוני ומפתה. להושיט יד ולגעת, למשש, לבחון. האנשים בחנות מדברים עברית במבטא נוקשה של ארץ אחרת. ועוד שפות. כשהייתי ילדה הסתובבתי באזור הזה יותר, וכבר שנים לא. שאלתי אם יש להם את החלום שלי. טוב, לא שאלתי ככה. ביקשתי לראות את הצבעים. לחלומות יש צבע?
אומרים לי שהחלום שלי נמצא במחסן. לא מפתיע. זה לא משהו ששמים בחזית החנות או בחלון הראווה. ביקשתי ללכת למחסן לראות את הצבעים ואמרתי שאני ממהרת ועובד החנות מקלל על חוסר הסבלנות שלי לאור הגשם הנוטף.
המחסן נמצא ברחוב סמוך, בבניין ישן. קורות פלדה חלודות חשופות כמו צלעות של שלד. טיח מתפורר. אריחי הרצפה מטונפים, מעידים על זוהר שנס ליחו. מקומות כאלה אני אוהבת. מולי גרם מדרגות רחב בראשו מנורה מאירה באור צהוב-חולני ציור קיר מושקע. בציור דמות שועל-אדם ולידו כמה סמלים, חרב, לב אדם פועם. על גרמי המדרגות המקבילים מוקרנת עבודת וידאו ארט שמריצה תמונות פריקית בשחור לבן. פרוזה תלויה על הקירות. (עיין פוסט קודם). כמה טוב שהחלום שלי מאופסן יחד עם כל זה. זה ישמש אותי היטב.
אנחנו נכנסים לחדר צדדי ואני ניגשת לבחור צבע. אני גם ממששת, מריחה, מותחת. עובד החנות בינתיים מספר לי על המשוגעים ששייכים למיצג הטירוף שראינו מחוץ לחדר. אני מחייכת אליו ורוצה להגיד: הי, גם אני משוגעת. ונזכרת בחולצה הרטובה מדי שלי. אני חושבת שהוא כבר הבין שמשהו אצלי לא בסדר. הוא סופר בשפה זרה ונוקב מחיר. אני משלמת וממהרת לצאת חזרה לגשם, כאילו שלא ייתחרט שמכר לי. כאילו שלא אתחרט שקניתי. אני שוב קצת בורחת. שוב אוטובוס, פקקים מטורפים, רטובה, רעבה. אני מצמידה את הפנים לחלון האוטובוס הלח וחושבת: יש לי שקית עם חלום ביד.
