וחוסר הידיעה הזה הטריף אותה. כמו גירוד בלתי פוסק. כל הזמן כל הזמן כל הזמן. מה זה בכלל משנה אמר לה ההגיון. לא אכפת לי מהגיון, אמרה היא חזרה. רגע, תקשיבי. הוא ניסה שוב. הרי, אם לא-זה יכאב נורא, ואם כן זה יכאב. נורא. היא ניערה את ראשה והפסיקה להקשיב. המלחמה הנטושה בין ההגיון ללב. אויבים ותיקים שמכירים את נקודות התורפה אחד של השני. אולי הם בכלל מאהבים.
מה היא היתה נותנת תמורת שעה. חמש דקות. רגע. משהו. אות חיים. סימן. מה באמת היא היתה נותנת? שוב ההגיון מנסה להשתלט. ואיזה קול צורמני יש לו. היית מסכנת אותו? אותך? סתם רומנטיקה מטופשת. בכל הויכוחים עד כה ההגיון יצא וידו על העליונה. אם אפשר לקרוא לתהום שבו היא נמצאת-עליונה. ואם אפשר לקרוא לפעילות הזו שסוחטת אותה ויכוחים. האמת שהיו כמה רגעים שבהם הלב הצליח להתמתח ולהתרחב ולמלא חלקים כל כך גדולים שלה, שההיגיון נדחק והתכווץ עד שתעבור הסערה. ההגיון הרי הוא כמו נייר, איך שמתחיל הגשם הוא נעלם. לפעמים היא שואלת את עצמה האם היא מצטערת על אותם הרגעים האלה, של נצחון הלב. ההגיון אומר שחבל שהם היו, שהם היו טעות מסוכנת ומטופשת. הלב? עסוק בלאחות את הרסיסים שהתנפצו אי אז, כשהוא ניצח.