צהריים טובים אורח/ת
עכשיו בכלוב

שוט של כאב

חוויות, סיפורים קצרצרים והגיגים על החיים, היקום, הבדסמ וכל השאר
לפני 18 שנים. 2 באוקטובר 2006 בשעה 21:07

טוב, אז אחרי שהיא יצאה מהארון בפוסט הקודם
המשכנו לכתוב יחד את הפנטזיה שלה
העלילה היא של אושה,
הניסוח, הסלסולים והמנז'טים - שלי.

אז קבלו את המשך עלילות אושה במרחבי הפנטזיה של מוחה הסוטה.....

===============================================


עמדתי שם על הבמה, כל הזרקורים מכוונים לגופי העירום.
ארבעתם מסביבי,
ארבע מאות זוגות עיניים, או כך נדמה לי, נעוצות בי,
סוקרות כל ס"מ של גופי החשוף.
ונדמה לי שכל ארבע מאות פיות לועגים לי....תראו את השמנה הזאת.
התביישתי
רציתי לקבור את עצמי
אבל גם רציתי להמשיך להיות שם, במרכז הבמה,
יודעת שבזה הרגע אני מושא התאווה של לא מעט מהגברים החרמנים שמסתכלים עלי.

הדום שלי לקח אותי והעמיד אותי ערומה מתחת לשרשראות הברזל במרכז הבמה, וכשהרמתי ידיי למעלה סטר לי.
"מישהו אמר לך להרים ידיים, כלבה?" שאל בכעס
"לא....מאסטר" עניתי במבוכה, רוצה לקבור את עצמי על המבוכה שגרמתי לו לפני כולם, כלבה לא צייתנית שכמותי.
הורדתי את הידיים לצידי הגוף וחיכיתי.
הוא קשר את רגלי בפיסוק לתפסים שעל הרצפה ואז כופף אותי קדימה על חמור העץ שהובא במהירות.
עכשיו הוא לקח את ידיי אל מאחורי הגב, קשר אותן זו לזו ומשך אותן בחוזקה למעלה, סוחט ממני זעקת כאב שניסיתי להחניק.
"זה יילמד אותך לחכות בסבלנות" הוא אמר לי בלי כעס, ואני רק לחשתי "כן, מאסטר".
ידו ליטפה את שערי, ואני הופתעתי כתמיד מרגעי הרוך הבלתי צפויים הללו, שכה אהבתי.
"ככה אני אוהב אותך, כלבה שלי."
שתקתי, כי ידעתי שלא יאה לי להגיב על זה עכשיו. כמה רציתי להתכרבל לרגליו עכשיו, לחבק אותן, לפנק אותו, על החיבה שהייתה בקולו, על הליטוף...
הוא הכניס ברוך את הגאג לפי וכתמיד נכנסתי ללחץ. אני תמיד מפחדת להיחנק מזה.
"שששש.....כלבונת. אני פה. אל תילחצי" שמעתי אותו, וכבמטה קסם נרגעתי, גופי נרפה.
הרגשתי שהוא חיבר לי את המצבטים לפטמות , גורם לי לפלוט צעקה קטנה ולפרפרים שבבטני להתחיל להתעופף מהר יותר ויותר...
נוזל קר נמרח על חור התחת החשוף שלי, ואז קלטתי את זה – כוווולם רואים את זה. ננעלתי בעולם הקטן שלי, רק אני והוא, ופתאום חזרתי לגודל מעמד. לכמות הקהל שצפה בי בדממה דרוכה.
הרגשתי את הרטיבות שבתוכי, מתתי מעונג, מבושה, רציתי לברוח משם – ולא לזוז מפה לעולם.
אצבע שנדחפה לחור התחת שלי החזירה אותי למציאות, ואז עוד אחת, ועוד אחת,
מרחיבות אט אט את הפתח, מכינה אותו לבאות. התפתלתי קצת מכאב אבל ליטוף קליל של הדגדגן הרגיע אותי, הרפה את שריריי. עוד אצבע חדרה, הפעם ביתר קלות.

משהו קר ונוקשה החליף באחת את כל האצבעות, וכשזזתי מעט מהכאב הפתאומי, הופתעתי לשמוע צליל פעמונים בוקע....איך לומר את זה בעדינות – מהציצים שלי ומהתחת.
ההפתעה הפריע לי לכאוב בשקט...יופי, עכשיו אני הולכת להשמיע גם מנגינה בזמן הסשן....אזעקת סאבית-לא-עומדת-בכאב. ממש נהדר, מה עוד ימציאו?

השוט נחת על אחוריי בהפתעה, ואני קפצתי, מדנדנת כמו עז הרים שובבה. רק שלה לא היה תחת אדום, ולי בקרוב יהיה, חייכתי לעצמי והתרכזתי בכאב המוכר והטוב מתחיל לעטוף אותי עם כל הצלפה שנחתה על אחוריי שהתחילו לבעור....

לא יודעת מתי זה נפסק, אבל לפתע לא היה עוד כאב. צפתי קצת, אבל הרגשתי שזה לא נגמר...
ראיתי שהוא מופיע לפני, בעודי קשורה, חשופה ועירומה לעיניי כל,
ומדבר עם אחד מאנשי המקום.
ההוא נעלם וחזר אחרי דקה עם שלט קרטון, חוט וטוש עבה, והדום שלי שרבט משהו, קשר קשר או שניים ותלה את השלט על צווארי. לא ראיתי מה כתוב אבל ראיתי את חיוכו הסדיסטי כשהתיישב על כסא, צופה בי ובאנשים שהתקבצו סביבי, מתקרבים לקרוא מה כתוב...
מה לעזאזל הוא כתב???

שמעתי אותם מדברים בהתרגשות, אבל בגלל הגאג לא יכולתי לשאול מה כתוב. הרגשתי כמו בהמה, מיועדת למכירה ואפילו לא יודעת את זה. מה הוא כתב שם? שאני זונה? ושאני שלו, נא לא לגעת? אולי שאני לשימוש חופשי, אלוהים ישמור!?!?!?
המחשבה על כך חילחלה אותי, אבל נתנה אקסטזי לפרפרים בבטן שעברו לטורבו בשניה...תמיד חלמתי על סקס עם זרים, ומה יותר זר ממישהו שבא מאחור, מבלי שאראה, עושה מה שהוא עושה והולך, מבלי שאוכל לעולם לדעת מי זה מבין כל העשרות שהקיפו אותך?
מישהו שייראה אותי כל ערב שאבלה פה בעתיד, יחייך אליי ויחשוב לעצמו – את השרמוטה הזאת כבר עשיתי....
הצטמררתי.

הדקות נקפו ואף אחד לא אמר לי מה כתוב. הם קראו, צחקו והלכו משם, משאירים אותי לבד עם התהייה מה קורה פה.

ראיתי את הדום שלי מרחוק עם ארבעת חבריו, שותה, צוחק ומדבר מדי פעם עם אנשים שניגשו אליו. הצצה חטופה לעברי, כמה מילים וזהו, לפעמים אולי אפילו שמץ של חיוך בעיניו. מה קורה פה?


לאחר שעבר זמן שנדמה לי כנצח, הוא התקרב אליי ואמר
"קיבלתי כמה הצעות בעבורך, זונה להשכרה שלי".
מבט התדהמה שבעיניי היה ברור לו, והוא המשיך
"הרבה היו מוכנים לשלם לא מעט בעבורך, כלבה,
אבל אני החלטתי שזה יותר מדי ירומם לך את האגו הגדול ממילא שלך.
ולכן את תלכי עם מי שהציע הכי מעט בעבורך.
את מחיר המינימום."
הוא צחק כשקלט את מבטי.
"את יודעת מה היה המחיר הזה?"
הנדתי בראשי לשלילה
"שקל אחד, קטן ומסכן. מישהו היה מוכן לתת רק שקל אחד בשביל לזיין אותך. את אפילו לא שווה הגדלה במקדונלדס, כלבה. מה את אומרת?"
גל אדיר של בושה שטף אותי. שקל אחד ? ש ק ל ?????


הוא התיר את הגאג ושחרר אותי מכל האבזור, ואני דידיתי לעברו.
במקום להיות מלאת גאווה הרגשתי דרוסה עד עפר, אבודת אגו.
הרצועה חזרה למקומה על צווארי ואפילו לא הרגשתי, והוא משך אותי אחריו אל מחוץ למועדון. בטח איזה מגעיל מחוצ'קן אחד שגם את השקל הזה הלווה מחבר שלו. אני מקווה מאד שהוא ישים קונדום, כי אם לא, מילת הביטחון תכנס מהר מאד לפעולה...
אימאלה!!!!

לא שמתי לב, אבל החברים לא באו איתנו, ואני דידיתי אחריו, כאובה.
הוא פתח את דלת האוטו ללא מילה ורצה לעזור לי לשבת, ואז ראה שהפלאג עדיין נעוץ באחוריי.
"תתכופפי," אמר בעדינות ומשך את הפלאג מהתחת שלי.
שמעתי צחקוק מאחור והסתובבתי, רואה זוג בחורים צעירים שבדיוק עבר מאחורינו, עומד ומצחקק.
הייתי אדישה מדי והוא עזר לי לשבת, רפויה, כואבת ושתקנית. מטפחת קטנה נקשרה על עיניי, ואנחנו התחלנו לנסוע לבית של המחוצ'קן שלי...


אין לי מושג כמה זמן עבר כי ריחפתי לי בספייס שלי, כשלפתע האוטו עצר.
הוא הוציא אותי מהרכב, עדיין עם עיניים קשורות, והלביש אותי בסרבול מסוים שמלה קצרה, שלפי מה שהרגשתי הגיע לי עד הכוס. תחת בחוץ, כוס גלוי, ואני נגררת אחריו לבית בעיניים סגורות.
אוי כמה שהמחוצ'קן יחגוג עלי עם הבגד הזה...

דפיקה בדלת, הדלת נפתחת, אני שומעת דיבור מהוסה ואנחנו נכנסים פנימה, מובלת לחדר גדול, לפי הד פסיעותיי.
ריחות נעימים, אויר חמים שמצטמרר אותי.
שקט.

לפתע אני נמתחת כשאני מרגישה נוכחות לידי. אל תשאלו אותי איך, אבל אני יודעת שזה לא הדום שלי.

שמלתי נפרמת מקדימה חלקית, ואני מרגישה שד אחד נחשף, ויד עוטפת אותו בעדינות,
אצבעות ממוללות בעדינות את הפטמה,
ואז מוחצות אותה באכזריות שממלטת מגרוני זעקת כאב.
אני נרטבת באחת, מנסה לא לקרוס ממכת הכאב והתענוג.

היד גולשת למטה, לטבור, ואז ישירות למקור העונג שלי.
ולהפתעתי אני מרגישה מגע שהוא לא בשר, נוגע בדגדגן המגורה הנפוח שלי.
לוקח לי שנייה להבין שזאת ציפורן
שנייה לפני שהיא שורטת לי בעדינות את הדגדגן
גורמת לי לחוש תחושת כאב/עונג שמעולם לא חוויתי.


אני מרגישה את אדוני מאחורי, את ריחו, מרגישה אותו נצמד אליי מאחור,
מרגישה את הבליטה במכנסיו מתחפרת לי בין פלחי הישבן הגדול והחשוף שלי
ובו זמנית שמלתי נפתחת עוד יותר וגם השד השני נמשך החוצה,
וכשאני מדמיינת את עצמי כעת, שדיים כבדים נשפכים מתוך המחשוף הפתוח למחצה, אני מרגישה מגורה, תמונה של זונת רחוב שמוכרת את גופה נתקעת לי במוח.

היד שחוקרת אותי מקדימה משחקת לי בפטמה ואז, באכזריות מכוונת,
שורטת אותי, ואני נאנחת מעונג שלא יתואר.
ידיים (של אדוני?) תולשות לי את כיסוי העיניים, ואני רואה מולי את המחוצ'קן עם הציפורן,
שמתברר להיות אישה יפהפייה ושופעת, בדיוק כמו שאדוני אוהב...וכמו מה שאני מפנטזת עליו בחשאי.

השפתיים שלה.
אני לא מסוגלת להסיר את מבטי מהשפתיים שלה. הן משורטטות כל כך יפה, בשרניות כל כך שבא לי להתנפל עליהן.
עיניה, לעומת זאת, קרות, סורקות אותי כאילו הייתי נתח בשר בשוק.
אני מדמיינת את הלשון שלי מלקקת את השפתיים שלה, ועוצרת מבעדי לא להתנפל עליה.
אבל לאדוני יש תוכניות אחרות, כמובן...

משכה קצרה בשיער והוא מוריד אותי על שש, תוך שהוא מפשיל את השמלה מעל למותני. הוא מורה לי לזחול אחריו כך שלבסוף אני עם הפנים לספה עליה הוא משתרע...
איתה.
היא נצמדת אליו בחיוך, מעיפה מבט מזלזל לעברי ואז אומרת לו משהו בלחש, והם צוחקים, מתפשטים במהירות וממשיכים להתלטף תוך כדי.
אני מתייבשת, זנוחה. ממרכז הבילוי הפכתי לרהיט.

הוא מתעלם ממני ונוגע בה, שולח יד וחופן שד גדול ויפהפה. לאחר ליטוף ארוך ויסודי הוא מוריד את ראשו באיטיות ומלקק את הפטמה, והיא זורקת את ראשה לאחור, צוחקת צחוק נהדר ומתענגת על המגע של לשונו.
אני שוב נרטבת. ממה שאני רואה. ממה שאני כרגע, חפץ חסר חשיבות לשניהם. הדום רגליים עם עיניים ותו לא.
ועם כוס מטפטף.

הם מתנשקים ושפתיו נוגעות בפה המדהים שלה והוא בולע אותה, ואני מתה מקנאה, נאנחת בתשוקה.
הוא קם במהירות ומושך חזק בשערי.
"מה קרה, כלבה? למה אני שומע אותך?"
"סליחה, מאסטר" אני לוחשת
"אני רואה שאת חרמנית, כלבה, ושמתי לב שאת כל הזמן נועצת עיניים בשפתיים המדהימות שלה. את גם רוצה לטעום אותן?"
כן! אני רוצה! אני חושבת, צועקת במוחי אך רק מהנהנת במבוכה עם הראש.
"או קיי," הוא עונה וצוחק "את תטעמי מהשפתיים שלה, אבל לא מאלה..."
אני רוצה לקבור את עצמי, מבינה בדיוק על מה הוא מדבר.
לרדת לאישה?? אני ???

אין לי זמן לחשוב, כי הוא רק צוחק ומושך אותי בשיער אל עבר המשולש שבין רגליה. הוא מקרב את ראשי אליה, ועוצר ס"מ משיער הערווה היפהפה שלה.
אני רטובה ומטפטפת, שואפת אל אפי עמוק את הניחוח המשכר של הכוס שלה,
ומתה להתחיל לרדת לה, אני מבינה במבוכה....

היא מלטפת את שערי, אוחזת חזק בשיערי תוך כדי ודוחפת אותי קרוב יותר אל הכוס שלה.
אני שולחת לשון מהססת וטועמת אותה,
זה טעם אחר, לא רגיל. ואוו, הפעם הראשונה שלי...
אני מעבירה את לשוני לאט על השפתיים החיצוניות, מתעכבת על כל קפל, מרגישה את ידה דוחקת בי כלפי המרכז אבל אני מתעקשת לחקור אותה לאט.
אני ממשיכה ביסודיות וברוגע,
מתקרבת באיטיות משגעת למרכז העונג שלה,
שלי,
של כל המין הנשי,
ומבינה שאני עושה עבודה טובה כשאני שומעת מעליי אנחות עונג וגרגורים,
כשאני מרגישה את שתי ידיה על ראשי, מנסה להצמיד אותי אל דגדגנה, עליו אני כבר מרפרפת בלשוני...

אני מרימה את עיניי מבלי להפסיק לענג אותה ורואה שהוא מנשק אותה, מבליע את אנחות העונג שלה בפיו, ידיו מלטפות בעדינות את שדיה הכבדים,
מרפרפות על פטמותיה, ממש לא כמו שהוא נוגע בי...
אני ממשיכה לטעום את מיציה, לענג אותה, וגאה בזה שהיא נוזלת כל כך ממגענו המשותף.
אבל כמה הייתי רוצה שיעזוב אותה, או לפחות שיתייחס גם אלי,
שיחדור אלי מאחור תוך כדי זה שאני יורדת לה...
אבל הוא לא. אני על תקן צעצוע מין משוכלל שבא לענג אותה. היא עכשיו האטרקציה המרכזית, ואני רק כלי עינוגים.

לפתע הוא מושך אותה אליו ודוחף אותי מבין רגליה. אני זזה לאחור, מחכה לרמז, אוכלת את הסצנה שמולי בעיניים בוערות מתשוקה ומקנאה.
רואה אותו לראשונה מול עיניי עם אישה אחרת.
מנשק אותה, מלטף אותה, נוגע וממשש את גופה המושלם. והיא מחזירה לו באותה מטבע, מענגת אותו כל כך.
הוא משתרע לאחור על הספה, איברו זקור ומוכן,
והיא מתכופפת אליו אט אט ומלקקת בעדינות את קצה אברו. ממקומי על הרצפה אני רואה את הלשון שלה מטיילת על האיבר, חוקרת אותו, ממלטת מגרונו אנחות עונג...
ואז, לאט לאט, היא מכניסה אותו אל תוך פיה, שפתיה המושלמות מקיפות את האבר העבה, מענגות אותו.
אני אכולת קנאה, מתבוננת על המחזה, ורק עכשיו הוא מביט לעברי. אני מסתכלת אליו במבט של קוקר ספניאל מוזנח שסוף כל סוף יורקים לעברו,
אבל הוא מתבונן בי באדישות ורק מסמן לי עם האצבע להתקרב – כמו שמסמנים לעבד...
אני מתקרבת על שש והוא מושך אותי מהשיער ומקרב אותי אל בסיס איברו.
מחוסר מקום, כי היא לקחה את נתח הבשר העיקרי, אני מלקקת לו את הביצים, רואה אותה מטה את ראשו לאחור ומתענג. אני מבינה שהוא כעת מיישם את מה שתמיד פנטז עליו - שתי נשים שמענגות אותו יחד.

לאחר כמה דקות של ליקוקים הוא מפסיק אותנו, קם ומוביל אותנו לחדר השינה – אותה יד ביד, אותי ברצועה. אני נשרכת אחריהם, כמו כלבה...
היא נשכבת ערומה על המיטה, שדיה הגדולים נראים לי כל כך רכים ומזמינים.
אני מתקרבת על שש לצד המיטה, שמה לב שאני בהישג פה ובמהירות שולחת את ראשי ומכניסה פיטמה זקורה לפי, מוצצת אותה כמו הייתה זין קטן,
מענגת אותה עם הלשון, מוצצת ומרפה חליפות.
הבעת העונג שעל פניה מעידה שאני עושה עבודה טובה, ואז אני עוזבת את הפטמה, עולה אט אט עם הנשיקות,
צוואר,
סנטר
ואז אני מגיעה ליעדי, לשפתיים הבשרניות הללו.
אנחנו מתנשקות בלהט ואני כבר עולה על המיטה, השדיים שלנו נוגעים זה בזה. פיטמה אל פיטמה, אני מרגישה את החשמל בינינו,
ואני כל כך מגורה מהמגע, רואה את עצמי מהצד ומתחרמנת מזה כל כך,
עד שאני שוכחת שאני פה לא היוזמת, ושיוזמה יכולה לא להתקבל בברכה לפעמים אצל דום...

משיכה עזה מעיפה אותי ממנה, ואני נזרקת לרצפה, רואה אותו מעליי, מלטף את איברו הזקוף והגדול, פניו זועמות.

"מה זה צריך להיות, כלבה?? אני הרשתי לך לעשות זאת?!?!?"
"לא, מאסטר..." אני עונה מבוישת, מודעת לכך שעונשי עומד להגיע, ושהפעם זה יהיה באמת כואב...



=====================================================



המשך יבוא...אולי.
רמז: היא זונת תשומי לא קטנה, אושה שלנו,
אז אם תבקשו ממנה יפה ותראו התלהבות ...אולי יש מצב לפרק שלוש. 😄

לפני 18 שנים. 26 בספטמבר 2006 בשעה 7:21

דמיינו לכם
ידידה טובה שלי
בבית, שוכבת במיטה
האדון שלה לא נמצא
והיא מאוננת, מפנטזת את הסיטואציה הבאה...התיאור הוא שלה, משופצר קלות:

"יום חמישי, יש משחק של מכבי.
האדון שלי מזמין אותי אליו ואני לא מבינה למה - הרי צריכים להגיע אליו שלושה חברים בשביל לצפות במשחק.
הוא מסביר לי שהוא זקוק לי כדי לארח. מה???
הוא מורה לי להתפשט. אני רגילה להיות ערומה לידו, ולכן זה לא מביך אותי, אבל בפני גברים אחרים??
עצם המחשבה מבעיתה אותי.
הוא מתעלם ממבט הפחד שבעיניי ונותן לי סינר קטן שמכסה רק את הכוס שלי...פרט לזה אני עירומה לגמרי.
אני ממתינה להם בחשש. בהתרגשות. ברטיבות שהולכת שנבנית בתוכי.

דפיקה בדלת והלב קופץ לי.
אני שומעת אותו פותח את הדלת ואותם מחליפים צאפחות וברכות וצחוקים. רק שהברכיים שלי רועדות, שם במטבח.
כמובן שהם לא מבחינים בי, אבל מהשיחה המהוסה ביניהם אני מניחה שהוא מכין אותם להפתעה.
הרטיבות....אחחח. אני מתה מפחד ומהתרגשות. הוא יודע שפומביות זה אחד הדברים שמדליקים אותי.
אני שומעת אותם עוברים לסלון, את הטלויזיה נדלקת, ואותם מתיישבים, מדברים וצוחקים. נו, השטויות הרגילות שגברים בדר"כ עושים. רק שהפעם זה שונה. מאד שונה...

התור שלי, כמובן. אני קמה מהכסא, מנסה למתוח את הסינר הקטן עוד טיפה, בכדי שיסתיר עוד קצת ממני...אבל מבינה שהמאבק אבוד מראש.
לוקחת את קערת הפופקורן הגדולה ומחזיקה אותה קרוב לחזה בכדי להסתיר כמה שיותר מהשדיים הגדולים והיפים שלי. מצחיק, אני גאה בהם, אבל עכשוי מנסה להסתיר מהם כמה שיותר.
אני יוצאת מהמטבח והולכת לסלון, רואה ארבעה זוגות עיניים גבריות בוחנות אותי, טורפות אותי.
מגיעה לשולחן ואז יודעת שזה זה, אין ברירה,
מתכופפת, מניחה את הקערה מולם ומסמיקה עד שורשי שערותיי.
שתיקה. הם המומים. מבלי להסתכל אני יודעת שעיניהם נעוצות בשדיים הגדולים שמתנדנדים מולם.
ואני משהה את תנועותיי, לא ממהרת להזדקף, מתביישת ונבוכה ורוצה לקבור את עצמי ונדלקת ומתחרמנת מזה שהם רואים אותי ומרגישה את הרטיבות גואה בתוכי
והכל באותו זמן.

אני מזדקפת ובורחת בחזרה אל המטבח, מרגישה את מבטיהם בוחנים את אחוריי החשופים...
עוד כיבוד, סיבוב שני. הפעם זה קצת יותר קל,
אבל אז אני שומעת אותם מדברים עלי. לרגע חשבתי שהם מדברים אליי ורציתי לענות,
אבל אז הבנתי שאני לא יותר ממגש סקסי,
ומי בכלל מדבר אל מגש?
חפץ. אני רק חפץ שמוביל אליהם דברים, עם קימורים שהם אוהבים.

המשחק עוד לא התחיל ואדוני רוצה להשוויץ בי קצת. הוא אומר לי לעמוד מולם, ידיים לצידי הגוף, ואז אומר לי להסתובב. הוא עוצר אותי וממזמז לי את הפטמות, ואני מרגישה את הרטיבות ואת הייחום משתלטים עליי...
הוא רואה את המבט הזה בעיניים שלי. סטירה קטנה ואני מתאפסת.
הוא מורה לי להתכופף עם הגב אליהם ואני שוב מסמיקה, רואה אותם בהפוך בוחנים את הכוס שלי, את חור התחת.
הוא מכניס אצבע לתוכי, מוציא אותה ופורץ בצחוק, מעיר על זה שהזונה שלו מחורמנת.
ואני מתה לברוח ולרדת לו בו זמנית.
הם מדברים על כל חלק בגופי...על הירכיים השמנות שלי, על השיער השופע שהוא אוהב כל כך למשוך, על הפטמות הבולטות והמגורות,
ואני מתה שהאדמה תפצה את פיה ותבלע אותי.

ואז מתחיל המשחק בטלויזיה ואני נשכחת, עומדת שם בצד, עירומה, לא יודעת מה לעשות.
אני מסתכלת עליו בסבלנות, לא מדברת, כמו שהוא הורה לי,
עד שאחרי כמה דקות הוא מסתכל עליי ומסמן לי להתכרבל לרגליו.
אוהבת כל כך להיות שם.

המשחק נמשך ואני משועממת, מתחילה להראות אי שקט. זזה יותר מדי לטעמו, והוא מתעצבן.
פסק הזמן והוא קם, הולך לחדר וחוזר עם הויברטור.
"קחי, שחקי עם עצמך, אך אבוי לך אם נשמע ממך הגה.
ובתור עונש - אסור לך גם לגמור"
אני רוצה לשבת לרגליו ולאונן בפרטיות יחסית, אבל הוא כמובן לא נותן לי...
אני נאלצת להישען על הספה ברגליים מפושקות, שכשהכוס הרטוב שלי מופנה אליהם, ולאונן.
אלוהים, כמה שזה מרטיב אותי. הם רואים את כולי, מבטיהם ננעצים בי, ומבטי ננעץ בבליטות שיש להם במכנסיים.
ואני מענגת את עצמי. משחקת עם הויברטור, מלטפת את הדגדגן, מחדירה ומציאה לאט לאט, נהנית להיות מרכז העניינים, על הבמה.
אבל אז המשחק ממשיך והם חוזרים להסתכל עליו, ואני מושפלת עד עפר. הכוס שלי פחות מעניין מהמשחק? המופע הפרטי שלי?
הם מתרכזים במשחק ולא שמים עלי בכלל.
מי אני בשבילם?
סתם בידור ואפילו לא משהו שווה במיוחד...
הזמן עובר עליי באוננות איטית, מותחת את העונג כי אסור לי לגמור.
ואז מגיעה המחצית והם מתפנים אלי,
חחח....אני כנראה בכל זאת מעניינת יותר מהפרשנים.
סימן מהדום שלי וכולם קמים מהספה, מורידים מכנסיים ותחתונים, האיברים שלהם קופצים החוצה, מוכנים לקרב.
ואני מולם, מאוננת לאט, מתחרמנת הרבה.
הדום שלי אומר להם לזיין אותי, ובכל שלושת החורים.
אני מועמדת על שש על שולחן העץ המסיבי שיש לנו בסלון.
אחד מהם נשכב על השולחן מתחתיי, ואני מורדת ומשופדת על הזין העבה שלו.
מרגישה אותו ממלא אותי עד תום, אני מנסה לזוז אבל משיכת שיער חזקה מבהירה לי שלא כדאי לי לעשות זאת.
השני בא מולי, פותח לי את הפה ובדחיפה אחת מכניס את איברו לפי.
הדום שלי ישוב על הכורסא ממול, מתבונן, מרוצה.
אני נחנקת אבל הוא רק מחייך בסדיסטיות.
ואז אני מרגישה משהו רטוב על חור התחת שלי, ומשהו ארוך ועבה וחם נדחק לתוכי,
ואני כל כך מלאה בשלושת החורים שלי שאני לא יכולה לזוז, משופדת ורטובה.
"קדימה, חברים, תזיינו את השפחה שלי!" אני שומע אותו אומר, והם מתחילים לנוע בתוכי, כולם בו זמנית,
בתחילה בחוסר תיאום, אבל די מהר הם נכנסים לקצב,
כולם יוצאים מתוכי ונכנסים לתוכי ביחד,
רגע משאירים אחריהם חללים רטובים ומבעבעים ומגורים,
רגע ממלאים אותי עד חוסר מקום ומחנק
וזה כל כך משפיל, להיות כלי עבורם. בובת מין,
וזה כל כך מרטיב.

הזיון נמשך, ונמשך, ונמשך,
ואני מתקרבת לשיא, אבל אפילו לא יכולה לסמן לו שאני מתקרבת, ושאסור לי לגמור, כי הוא אמר...
ידיים נשלחות, מועכות לי את הציצים, צובטים את הפטמות הרגישות שלי,
ואני מרגישה את הרטיבות שלי על ירכיי,
ועוד ידיים מספינקות אותי, חזק ומהר, מביאות אותי קרוב יותר ויותר לגבול ההוא...
"את יכולה לגמור, כלבה" אני שומעת אותו, ומשחררת את עצמי
וגומרת וגומרת וגומרת, והם גומרים בתוכי, בתוך כל החורים שלי,
ואני מתמוטטת, מתגלגלת על השטיח העבה, חסרת נשימה.

ההפסקה נגמרה. אני מתה להשתין.
"אפשר ללכת לשירותים בבקשה, מאסטר?" אני לוחשת בחשש.
הוא כועס עלי, אני רואה.
"לא, את לא הולכת, כלבה. למה הסתרת את החזה עם הפופקורן? לא כך הוריתי לך להגיש את הכיבוד.
את מתביישת בעצמך? אם לי לא אכפת שהם ייראו לך את החזה, מי את שתחליטי להסתיר??"
"סליחה, מאסטר...אני מתנצלת. אני...התביישתי."
"לזונה שכמותך אין בושה. את לא זזה עכשיו מפה."
"אבל אני חייבת להשתין, מאסטר."
"תתאפקי."
אני מתאפקת ומתאפקת ולא יכולה יותר. מתפתלת ומרגישה שתיכף אני משתינה פה על השטיח, מתחננת שיאפשר לי ללכת.
הוא מבין שאני באמת לא יכולה להחזיק, אז הוא מושיט לי בחיוך סדיסטי את קערת הפופקורן הריקה.
"תשתיני בתוכה, כלבה."
אני רוצה לקום איתה אבל הוא לא מאפשר לי.
"כאן, לפני כולנו."
החברים שלו מסתכלים עליי במבט רעב, ואני יודעת שאין מצב, בחיים לא אעשה זאת מולם.
הוא רואה את ההיסוס שלי ואומר
"אוקיי, אז תתאפקי..."
הדקות עוברות ואני רואה אותו מציץ עלי לפעמים, ובסוף אני נשברת.
באמצע הסלון, מול ארבעה זוגות עיניים גבריות, אני כורעת ומשתינה לתוך הקערה הריקה. אני שומעת את צחוקו המרושע...
"נו, כלבה. כשאת רוצה את יכולה, שמת לב?"
אני מחליפה צבעים ונצמדת לפינה.
"עכשיו קחי שוב את הויברטור, שחקי עם עצמך אבל לא לגמור!
אם מכבי מנצחים אני מרשה לך לגמור,
ואם הם מפסידים - כל הקערה הזו תישפך עליך..."
החברים שלו צוחקים, לא בטוחים בכלל מי הם רוצים שינצח...הם כבר ראו אותי גומרת, ולראות אותי נוטפת שתן של עצמי יכול להיות מאד משעשע.

עכשיו אני עוקבת אחרי המשחק, מתה מפחד שמא הם יפסידו, ומגרה את עצמי בו זמנית, הולכת ובונה את המתח המוכר והמענג ההוא בתוכי.
למזלי יש אלוהים ומכבי ניצחה, ואני מורשת לגמור עם חיוך ענקי של תענוג על הפנים.

לתומי חשבתי שנגמר הערב אחרי שנגמר המשחק, אבל לא - זה יום חמישי, והדאנג'ן פתוח.
הם רוצים ללכת לבלות, ואני קמה להתלבש.
"לאן את הולכת, כלבונת?"
"להתלבש, מאסטר. אני לא באה אתכם?"
"בטח שאת באה, אבל מי אמר שאת מתלבשת? את הולכת ככה, כמו שאת. מטפטפת זרע ומכוסה במיצים של עצמך, רק שימי עקבים ובואי."
הוא מוסיף לי רצועה שקשורה לקולר שעל צווארי, ואנחנו יוצאים.
אני פותחת את דלת הבית בחשש. אחרי אחת עשרה בלילה, אבל לא כולם ישנים.
ואני עומדת לצאת עירומה החוצה.
דחיפה קלה בגב ואני בחוץ, מוכנה או לא.
הם מדברים בקול רם, בכוונה, והלב שלי נופל שמישהו אולי ייפתח דלת לראות מי בחדר המדרגות.
המזל לצידי. אף אחד לא פתח שום דלת.
כולנו נכנסים לאוטו ואני יושבת במושב האחורי בין שני גברים.
אחד מזמז לי את הפטמות, השני דוחף לי אצבע לכוס, מוציא אותה מכוסה בזרע, ומורה לי ללקק אותה עד שהיא נקיה. הוא משועשע, אני מתה ממבוכה.
המאסטר נוהג, מציץ במראה האחורית, רואה מה הם עושים לי וצוחק...

חצי שעה ואנחנו מגיעים למועדון, ואז אני מובלת החוצה. ארבעה גברים ואישה עירומה קשורה ברצועה.
יש אנשים בטיילת. הם מסתכלים עלי, מצביעים. ואני שוב רטובה.
למזלי אנחנו נכנסים מהר למועדון, לפני שההתקהלות סביבי גדולה מדי. רק חסר לי שמשטרה תבוא ותעצור אותי...
המועדון מפוצץ אבל כל העיניים עלי, שקט מסביב.
בחורה ערומה מובלת ברצועה.
הוא לוקח אותי למרכז הבמה, מול כולם, שם אותי באור הזרקורים, ואז...."

פה האדון שלה מגיע הביתה, נכנס לחדר השינה ורואה אותה עם עיניים עצומות, מאוננת בטירוף,
וכמובן מסתער עליה וטוחן לה את הצורה...
:)

לפני 18 שנים. 23 ביולי 2006 בשעה 20:43

(וסליחה ממי שכבר קרא את זה בפורום. אני הולך על מכסימום רייטינג, לא כותב רק בשביל עצמי. יותר מקומות = יותר עיניים = מוצ'ו דולרס. וירטואליים, וירטואליים, נא להרגע. אף אחד לא משלם לי עבור הכתיבה 😄
לא קראת עדיין? רוצה לקרוא? נא להתרווח על הכסא, דלי הפופקורן ליד, ו.....
אקשן...)




התרתי את הכבלים ועזרתי לה לקום. היא לבשה את בגדיה ומבלי לומר מילה יצאה מהדלת. התבוננתי אחריה, מחכה לראות האם תסתובב.
אך לא. היא הלכה וידעתי שלעולם לא אראה אותה יותר. תחושת ההחמצה איימה להכריע אותי.


----------------------------------------------------------------------------------------------------


היא התקרבה לשיא, מזילה ריר לא מחמיא ומדליק כאחד. ידיי ניגנו על גופה את המנגינה המוכרת והיא הגיבה אליה בעוצמה, מתפתלת מול הקשרים שהחזיקו אותה במקומה, מנסה שאגע יותר ופחות וחזק וחלש, נדלקת מחוסר האונים ומהכבילה ומכל המצב המוזר והחדש הזה, השיא הלך וקרב, והיא איבדה שליטה, עד ש....


----------------------------------------------------------------------------------------------------


ידיי החלו לנגן על גופה, והיא נענתה לניגון העתיק, כמו נחש העוקב אחר מסלול החליל כך גם היא עקבה אחר ידיי, מנסה להצמד ליד המרפרפת. נגעתי לה בשד הגלוי שהציץ לו מבעד לחולצה הקרועה, ואז חפנתי אותו בידי ונשקתי לו. חייכתי למשמע הגניחה מלאת התשוקה, ואז מצצתי את הפטמה הקטנה, גורם לה לבלוט, כמו מתעוררת למגע הקל.
מצצתי אותה קלות, ואז נשכתי, נהנה למשמע ההשתנקות, בעוד ידי בשניה נוגעת - לא נוגעת בערווה הפעורה למטה, נותן יחס שווה גם לפרח הלוטוס שלה. ידיי החלו לגלוש, לחפון שדיים וישבנים, לחדור ולחפור בנקבים אשר בגופה, משחק בה כרצוני, מלהיטה ומרגיעה לפי גחמותיי. לפעמים עוצר להינות מבקשה חנוקה להמשיך, לפעמים מסתער בכל כוח ונהנה מגניחת כאב מייבבת.


----------------------------------------------------------------------------------------------------


ידי הורמה באחת וקול הצלפה נשמע. ואז עוד אחת. ועוד אחת.
ראשה נזרק הצידה ומבע פניה הפך למהופנט, אקסטאטי. הרמתי את ידי ודחפתי אותה לאחור, מצמיד אותה לקיר. היא לא זזה כשהרמתי את ידיה וקשרתי אותן עם חוט רשת לסטנד החזק של המקרן.
סטירה נוספת, ועוד אחת, ואז שלחתי יד וקרעתי אל חולצתה, כפתורים עפים לכל פינה.
"את שלי, זנזונת, גם אם רק להלילה. זה ברור לך?"
היא הנהנה, וידעתי כי זאת מתנת הפרידה שלנו.


----------------------------------------------------------------------------------------------------


"תשמע, אני מאד לא מרוצה ממה שקורה במחלקה שלך" היא אמרה בכעס, ואני הרגשתי איך לחץ הדם שלי עולה. כלבה, אחרי כל מה השמיניות שעשיתי בשביל שהכול יהיה מושלם במהלך השנה הזאת.
"יש לך מזל שזה היום האחרון שלי פה" היא הוסיפה בארסיות
זהו, הפיוז קפץ.
העפתי את הכסא לאחור וראיתי את מבט התדהמה על פניה.
שני צעדים מהירים ואני מולה, רואה את אישוניה מתרחבים בתדהמה.
"מה אמרת?"
"שיש לך מזל ש..." ואז קולה דעך ועיניה הושפלו. היא הבינה שהגזימה.
"עם כל העצבים שלך - את לא תדברי אליי ככה, זה ב ר ו ר לך?"
זהו, הלך עליי ועד הסוף. לא רק היא הולכת היום הביתה.
אך היא שתקה.
הרמתי את ידי ובעדינות הרמתי את סנטרה, גורם לה להביט לתוך עיניי
"זה ברור לך?" אמרתי ברוך
ראיתי דמעה זולגת על לחיה
"כן", היא לחשה.
החלטתי להמר על כל הקופה. נימת הקבלה שבקולה.....הכניעות המוכרת. התחושה תמיד הייתה שם. זה עכשיו או לעולם לא.
"כן, מה?" שאלתי
"כן.....מאסטר" שמעתי אותה אומרת.
"את יודעת שתענשי על מה שאמרת, נכון? גם אם זה יהיה הדבר האחרון שנעשה ביחד?"
היא הנהנה ללא מילים.
"תורידי את המכנסיים ואת התחתונים," אמרתי לה והלכתי לנעול את חדר הישיבות מבפנים.
חזרתי אליה. היא עמדה שם, עירומה בפלג הגוף התחתון של גופה, דמעות זולגות, מחכה לי.


----------------------------------------------------------------------------------------------------


היא נכנסה לחדר הישיבות בסערה, כהרגלה.
מזל שאף אחד לא נמצא בשעה המאוחרת הזאת לשמוע את הכאסח שהולך להיות פה. אז מה אם היא עוזבת מחר את החברה ומהגרת לאוסטרליה? עד לשנייה האחרונה היא תמצוץ את דמי ואת נשמתי, הבוסית הכלבתא שלי???
מחר אני אחגוג שחבל על הזמן, היא סוף כל סוף נעלמת לי מהחיים!

לפני 18 שנים. 16 ביולי 2006 בשעה 21:16

יום שישי היה יום מוזר.

שעה תשע וחצי, טכס סיום בגן הילדים של הילדה הקטנה.

שעה עשר זה מתחיל, באיחור אופנתי. ילדודסים בני שלוש רצים לפי הוראת המפקדת \ גננת, רצים לפה, מוחאים כף שם, מדקלמים (למה זה טוב? בטח טחנו להם את המוח שבוע על דיקלום שמה מראה? שהגננת יכולה לעבוד בשטיפת מוח בשב"כ?)

עשר וחצי, אני זז. מחליף למכנס ארוך (חם אש, אבל מה לעשות...חייבים)

אחת עשרה, בית לוויות ירקון. מלווה את הדוד שלי למנוחתו האחרונה. אחת עשרה וחצי הכל מסתיים.
אדם לא צעיר, נכד אחרי צבא,
היה חולה שלוש וחצי שנים בסרטן, החזיק מעמד יפה (נתנו לו בתחילה כמה חודשים)
אבל לקראת הסוף כבר לא הייתה לו איכות חיים. לא זיהה משפחה, כאב כאבים איומים, היה נפוח מתרופות, מבולבל...

טוב שלא ראיתי אותו. רוצה לזכור אותו כמו שהיה בעבר, כשהיינו בקשר טוב. אני אז בחור צעיר (לא אומר 'ויפה'...אמורים להגיד פה ת'אמת, לא כך?), בחופש הגדול שלפני הצבא...
מבקר אותו הרבה בקיוסק הקטן שלו בפינה של מגרש הטניס הקטן ליד הקולנוע ההוא, לא זוכר מה שמו...ליד קינג' ג'ורג בת"א.
ומשוחח איתו שעות...אדם מצחיק היה, אוהב הומור. דוגמא? פעם עבד על שכן קמצן בבית שממול:
השכן היה יושב במרפסת הבית שממול, לא מדליק רדיו. קמצן.
הדוד היה מדליק רדיו, וכשהיו חדשות - היה קם להגביר.
שם לה שהשכן הקמצן היה מסתכל עליו ומחכה שהוא יקום ורק אז מדליק את הרדיו לשמוע חדשות, יענו חוסך חשמל.
מה עשה השובב?
הקליט חדשות ועוד קצת לפני....ובערך ברבע ל... שם פליי והגביר...
השכן שומע את ה טו טו טו של החדשות, קם ומדליק רדיו....ואין חדשות. ואצל הדוד שלי יש חדשות! מחפש, מעביר תדרים, כלום!

הקיצר, אדם משעשע וחביב...
עליו השלום.
שמח שהלך יחסית מהר....יש כאלה שמושכים שנים של סבל. אפילו בניו אמרו ששמחו כשזה נגמר.
אז כן, בשעתיים טולטלתי, גם ריגשית, בין גיל 3 לגיל שבעים בערך...תמצית הקיום בשעתיים. בין בת מקסימה לדוד אהוב.
יום אחד בחיים,
מראה לך את כל המסלול, מהחיתול של ההתחלה ועד החיתול של הסוף.

ומה אני לוקח מזה?
לנצל את החיים
להינות מהם
לא בלי חשבון, כי אתה לא הולך מחר, ויש לך מה לתכנן...
אבל לא לשמור הכל ל...כשאגדל...כשאפרוש....כשאהיה בפנסיה.
חייה גם את העכשיו. כי המחר לא מובטח בכלל.


לפני 18 שנים. 9 ביולי 2006 בשעה 21:22

ערב.
יושבים מול הטלויזיה, מוציאים דברים לאכול.
מממ....מה בא לי?
אורז. נשאר קצת אוכל סיני עם רוטב מתקתק. לא רע.
אבל בלי שמץ של בשר? לא יעלה על הדעת...
תר בעיניים אחר קצת בשר...
יש. קופסת פסטרמה.
פותח הקופסה, שולה חיש קל צמד נתחי פסטרמה יפים, חותך במהירות בצלחת וישר לקופסת האוכל הסיני...
מערבב, רוטב מתקתק מכסה הכל....
אוכל.

עד כאן הכל בסדר.
רואה קצת חדשות, האישה מצטרפת.
אוכלת.
לפתע נוחתת הפצצה....
(תופים בבקשה.....מאסטרו....והס!)
"אכלת מהפסטרמה?"
"מממ...כן, למה?"
"כי היא לא נראית משהו."
היא פותחת את הקופסא, חומר לבן עכבישי בקצה הרחוק של הפסטרמה.
(לא ילדים, עדיין לא להקיא)
"זה מקולקל?"
"נראה לי" אומרת.
ממממ....שתי פסטרמות הרגע נכנסו לתוכי....
לוקח להריח....לא מריח משהו. או יותר נכון, כאילו הפסטרמה מתה די מזמן, ואפילו השתזפה זמן מה בשפת הים. לצערי הרוטב המתוק ההוא מיסך הכל.
מה עושים?


המשך, ילדים, מייד אחר הפירסומות

---------------------------------------------------------------------------------------------------

זוגלובק ! רק אצלנו, הפסטרמה מתקלקלת עוד לפני שעובר התאריך!
וכמו שכולם יודעים -
תאכל אצלנו, ולא תאריך
חיים....

מוגש בחסות זוגלובק והמחלקה לניסויים בבעלים חיים

---------------------------------------------------------------------------------------------------

לפני הפירסומות ראינו את וויפ מרחרח בחשד את קופסת הפסטרמה המקולקלת, לאחר שאכל ממנה.
מה יקרה עכשיו?
האם הוא ייחיה? האם הוא ימות?
האם הוא יספיק להפרד לשלום מאנשי הפורום לפני שהפסטרמה הקטלנית תכלה את חייו?
כל זאת ועוד, בפרק שלפניכם...


טוב, אז מה עושים?
מתעלמים, ואולי מבלים את שארית הלילה בשירותים? בחדר מיון? בחדר הקירור של בית החולים, יחד עם אחרים שנתקלו בדברים שהקדימו להם את התור של הפגישה עם המלאך גבריאל ושות', שיבוצים שמימיים בע"מ?
ואולי לא, לא כל איכסה באמת עושה איכסה?
ממממ
ואז אני נזכר ביכולת המופלאה שלי,
תוצר אלפי דורות של ברירה גנטית משובחת
ה.....
(תופים בבקשה.....)
VOD

לא, ילדים, אל תטעו.
זה לא VIDEO ON DEMAND, זאת רק הטעיה של חברות לכבל-וידאו-יס-ים.
זה...
VOMIT ON DEMAND!!!!

אור כאילו מגיח מפינת החדר, וכמו ישו כשקרן האור האירה עליו מבין העננים (או שאולי זה היה אברם אבינו?)
אני קם בהחלטיות מתנדנדת (כנראה הפטריה הרעילה מתחילה לפעול עלי....בצד התמונה רואים שעון מתקדם, כמו ב-'24'...עוד שלוש דקות לפיזור הנבגים הארסיים, מחריבי האנושות, בחלל הבטן שלי)
לעבר השירותים

וכאן האצבע המורה נכנסת לפעולה, אבל לא ארחיב,
רק אומר שניצלתי ממוות אכזר,
ושאני צריך להחליף אסלה כי היא התמוססה מהפטריה הקטלנית
(פ'סדר, אז קצת הגזמתי בשביל הרייטינג, מה קרה? הביאו ערביה ששמה אל ג'זירה בבית של ימני, אז לי אסור קצת להגזים?!?)
ויצאתי משם, מתנודד קלות ומסוחרר,
מרגיש (ופה הקשר לכותרת)
כמו בולמי -
ישר אחרי ארוחה טובה רץ להקיא.
אז חברים,
זה לא מומלץ למי שלא ממש צריך את זה.
ועוד הלך אורז ממש טוב, שזה בזבוז טהור (אני שומע אלפי ציקצוקי לשון מדורות של פולניות, איך זרקתי אוכל טוב...)

אז תודה לכם שהייתם איתי במאבקי,
תודה להורי שהביאוני עד הלום
לשפחות וללא שפחות שזרקוני וחישלוני,
ובכלל, תחי מדינת ישראל!

-----
כאן תמו שידורינו לערב זה. תגובות, אם יהיו, אראה רק מחר,
אם יייתברר שהצלחתי להפטר מכל הנבגים
ולא צומח לי בגע זה בחלל הבטן 'הנוסע השמיני'
שיגיח באמצע הלילה מבית החזה המשוסע שלי...
אבל למה להיות אופטימיים?
אולי אהיה פה שוב מחר!

ביי...
Whip

לפני 18 שנים. 2 באפריל 2006 בשעה 17:22

רוצה אותה,

רוצה אותה בין רגליי,
מוצצת ויונקת ומלקקת ובולעת, נהנית כמו הייתי בעליה של סוכריית המקל הכי טעימה בעולם.

רוצה אותה עם הראש למטה והישבן מורם למעלה, רגליה פסוקות מעט,
נותנת לי מבט בלתי מופרע על הכוס המגולח שלה, על חור התחת היפה שלה...הכל נגיש, הכל זמין, הכל פעור באופן כל כך זנותי ומגרה ומעמיד, שרק מלחשוב עליה כך עומד לי,

רוצה אותה על גבה,
מאוננת מולי, מביאה את עצמה לפסגות, פטמותיה הזקורות ודגדגנה האדום והנפוח והרגיש מולי, חשופים ללטיפותיי, להצלפותיי, לעינוגיי ולמכאוביי.

רוצה אותה על גבה בקצה המיטה, ראשה יוצא החוצה,
ואני מעליה, דוחף את הזין שלי עמוק לפה שמתחתיי, כאילו קודח את דרכי למעמקיי גרונה,
והיא לוקחת את כולי בפיה, מוצצת ונחנקת אבל רוצה עוד ועוד ועוד, עם הרוק והדמעות והכל...

רוצה אותה אחרי,
עם החיוך, ועם הצחוק, ועם החיבוק, ועם כל הרכות של אחרי הקשיים...

רוצה אותה.
--<--<--@

לפני 18 שנים. 29 במרץ 2006 בשעה 16:42

רוצה אותך כך:
פרושה לרווחה,
עקודה לפינות המיטה,
פעורה לפניי
ללא מורא,
ללא בושה.

(את) מחכה בשקט,
בהתרגשות,
בחשש
ובתשוקה.

למגע ההצלפה,
לליטוף הכואב,
לצביטה המנחמת,
לליקוק האוהב.

לאצבע הבוחנת,
לאחותה החודרת,
לשלישית המענגת,
לרביעית החופרת,
לחמישית המגמרת.

הריגוש מתקרב,
הפטמה כבר כואבת,
הדגדן מגורה,
ואת עיניים עוצמת...

עייפה, מתאוששת,
מחייכת, כואבת,
מחכה להמשך
ולא מפסיקה לחייך...

לפני 18 שנים. 27 במרץ 2006 בשעה 15:25

"סלח לי אבי, כי חטאתי"
"במה חטאת, בני?"
"חטאתי בניאוף ברודפי אחר השד."
"חטא חמור הוא, בני, אם כי המטרה ראויה. ומה תעשה בנדון?"
"אחפש אחר השד וארדפו עד אשר אכריעו, אבי"
"מטרה דגולה, בני, גם אם החטא שהיא גוררת עמה חמור הוא עד למאד, בני. איך אוכל לשכנע אותך לחזור בך?"
"לא תוכל, אבי, כי עלמה צעירה היא, וזקוקה לעזרה יען כי השד אחז בה. חפץ אני להצילה, אבי."
"ספר לי מעט על החטא אותו חטאת, בני, ואדונך לשבט או לחסד."
"נפגשנו, אבי, וכמו שסיכמנו היא לא ראתה אותי כל אותו הטקס, כי עין השד בתוכה, ולא ארצה כי ייראני.
היא חיכתה לי בפתח בית האוכל שעל שם הקדוש האירי מקדונלד, וגבה היה מופנה אליי. כשהגעתי אליה, כמוסכם, הנחתי על יד כתפה וקראתי בשמה.
וכמו שסיכמנו, היא לא סבה על עקביה עד אשר הניחה את כסות העיניים על עיניה, אבי."
"אכן, דבר טוב עשית, שלא תשזוף עיניך את השד השוכן בגופה."
"תודה לך, אבי רב החסד.
הובלתי אותה כשעיניים קשורות לתוך הכרכרה שלי, ובדרך לדירת המסתור אותה שכרתי בדקתיה, פן טמן השד בגופה מיני מלכודות. ידי הושטה מתחת לחצאית אשר הוריתי לה ללבוש, ואכן צייתנית היא, יען כי לא לבשה את תחתוניותיה, וגלוח גילחה את עמק השדים, וכשגיששתי ידי במורדו ידעתי כי אמת דיברו – עמק שדים הוא, וגלישה במורדו גורמת לאישה להשמיע קולות של חיות ושדים, וסומק ייכס לחייה, ואודם בגרונה, ועיניה עצומות, אבי.
ונבהלתי, אבי, כי נאנחה היא רבות ועמוקות, וחשבתי כי חשה היא ברע, ואז בדקתי ליבה. ומה רבה חרדתי שכשמיששתי לחפש אחר ליבה לחצה היא ידה על לוח ליבה, ויתר על כן - על הגבעות שמעליו, ובמיוחד על בתי הכנסייה הקטנים האדמדמים שבקצותיהם, וראה זה פלא – והיה המישור לעקוב, ובתי הכנסייה עלו וגדלו ותפחו, וקולה עולה מקצה הארץ ועד קציה.
ועוד רוחי סוערת, אבי, והגענו למקום אשר שכרתי. 200 מטבעות כסף, והנך בטירה מפוארת עם כל מה שתרצה – מאכלות, משקאות, נרות וכל השאר, לשלוש שעות אלוהיות של גירוש השד."
"ומה עשית לנערה התמימה, אחוזת השד, בני?"
"הפשטתי אותה אט אט, אבי, וחפנתי גבעותיה, והשכבתיה כמנהג עובדי העכו"ם המשתחווים לשטן, וראשם למטה ואחוריהם למרום. ואז בדקתיה, אבי, בדקתיה היטב, ולעומק, וקולות תאוותה נשמעו למרחוק."
"הרף לך, בני, כי מעשי השד המה, ואל תירתע מהם או מהנערה התמימה. אמור לי בקצרה מה המעשים שעשית!"
"סלח לי, אבי, כי ניחר גרוני כשעולים המראות מול עיני. והצלפתיה בשוט, בכדי להוציא את השד מתוכה. וחבטתי בה ביד על אחוריה ועל עמק השדים אשר לה. ואחר תחבתי ידי לעמק, אצבע ועוד אחת ועוד, עד כי כולם שכנו בעמק, וקולותיה עולים כריבוא שדים. וכמעט ונעלמה ידי, אז נבהלתי ונסוגותי לאחור, פן איוותר בלעדיה."
"100 תפילות אווה מריה.... ואלף דינרי זהב לכנסיה כי נסוגותה לאחור, פחדן!.... כעת המשך."
"והיא חטאה גם כן, אבי, כי השד בה. ותסגוד לשטן אשר לי בין רגליי, ותבדוקנו בלשונה ובפיה ובידיה, חזור ובדוק וחזור ובדוק, עד כי ניתז מיצו לגרונה, ותבלענו ולא נודע כי בא אל קירבה."
"ח...ח..ח...ח...טא חמור, בני. פתח החלון, בטובך, כי האש אשר באח מחממת אותי יתר על המידה"
"בבקשה, אבי.
ומה עוד, אבי? ועינגה עצמה בשבילי, מולי, כי חשבתי שאולי כך ייצא השד מתוכה, ולא היא. ויתעורר השטן אשר לי מרבצו וייזקף ראשו, ואז עלה הרעיון במוחי, אולי יוציא השטן את השד! והכנסתיהו לעמק השדים אשר לה, חזור והכנס עת רבה. ותנהם ותשאג ותרצה עוד, ואוציאו ואצלף בידי על עמק השדים ועל פעמון הזהב אשר בקצהו, ותכאב ולא תשבע.
וגם ניסינו להכניס השטן במערה השניה, וצר המקום מלהכיל, ותכאב ותרצה, אך כנוס לא נכנס השטן.
ובין לבין צבטתי את קצות גבעותיה, ויכאב לה, ותרצה עוד ועוד."
"אכן...שד...שוכן בה.... בני. מה....עוד?"
"החש אתה בטוב, אבי?"
"כן....תמשיך..."
"אה, כן, פרח מזכרוני ניסיון האש: וניסיתי להוציא השד מתוכה בנרות, בשעווה רותחת. והיא כאבה, וטפטפתי השעווה בבטנה, בידיה, בירכיה, ואז בשדיה ובקצותיהם האדומים, אבי, וגם בעמק השדים, שם חשבתי כי הכנעתי אותה....אך כמעשה השדים, חיש קל התאושש השד וביקש בקולה כי אמשיך."
"וכן, אבי, ניסיתי וניסיתי להכניע השד, והנה תמו להן שלוש שעות גירוש השד אשר לנו, וביקשתי כי תקל על המקל אשר עימדי, וחזרה ובדקה בידיה ובפיה ובלשונה, והשתנקה וחשבתי כי סוף סוף נחנק השד אשר בתוכה – ולא היא, כי אחז השד במקל, וינק את כל המיץ אשר בו, ולא יצא ממנה."
"וכך, אבי, גמרנו את הניסיון הזה. והסעתיה בכרכרה בחזרה לבית האוכל, וכל אותה עת לא ראתה פני ולא שזפה מראי, פן ייכנס השד גם בי.
ואם יירצה האל והמושיע, אולי ננסה שוב להוציא השד מקרבה, ואולי נצליח ואולי לא, אבל נמשיך לנסות כל עוד נשמת אפינו בקרבנו, אבי.
אבי? אני רואה ששימחתיך בניסיון הקשה הזה, למרות כי כשלתי, כי חיוך גדול לך על פניך, אבי.
וגם רואה אני כי מוטך זקוף הוא, וידך חובקת את השטן אשר בין רגליך, אבי...
אבי? למה אינך עונה לי?
אבי?
אבי?"

לפני 18 שנים. 13 במרץ 2006 בשעה 16:54

תגובות מאכזבות.

בנאדם יושב, חושב, כותב סיפור.
מנסה לגעת, לחרמן, לרגש...

149 צפיות. גם אם נוריד עשר (אני. נכנסתי, יצאתי, קראתי את התגובות), 139 איש אחרים ראו את הסיפור.
2 (שניים) הגיבו.
לפוסט עלוב על הערה דבילית (ע"ע מיצכוסאוחתו) יש דיון של ארבעה עמודים. לסיפור - שתי תגובות.

קצת יחס, אנשים. לא נעלב ולא כלום. אבל רוצה לקבל פידבק.
לא אהבתם? תגידו, לא אהבנו...אם אפשר למה לא אהבתם, ייתרום מאד להמשך דרכי כמספר סיפורים
כנ"ל גם אם אהבתם.
(כיוונים אפשריים: לא אמין, וולגרי, בעעע, אהבתי, דמויות, עלילה, תיאורים, מחרמן, מדליק, מגעיל ברמות)

חוסר תגובה זה....קצת מעליב (טוב, אז אני קצת נעלב. מודה).
כי זה אומר שמה שכתבת לא שווה אפילו את העשר, עשרים, שלושים שניות של להגיד מה אני חושב על מה שכתבת.

במקור אני מפורום אחר, קטן הרבה יותר. כמות האנשים שם - עשירית, או מאית מכמות האנשים שפה. אבל כמות הפידבקים גדולה יותר מכול הפידבקים של הפורום הענק הזה.
ומה אגיד לכם - מזל שהתחלתי לכתוב שם, כי הפידבק, העידוד, המילה הטובה או התיקון המנומס - זה עושה את הרצון לכתוב עוד.

מקווה ששיניתי משהו בתגובות שלכם לסיפורים - לא רק שלי, אלא גם של אחרים.
באיחולי ערב נפלא וחג שמח לכוווווולם
Whip