|
|
|
הזוי...
אך כנראה אמיתי.
הגיע במייל עם הכותרת "אמיתי: צולם ברחוב החשמונאים בתל-אביב".
אז למשפחת אבוטבול, אברג'יל ושאר פורעי החוק,
לאנשים שקצת נסעו מהר מידי ומישהו עיקם להם את הפגוש ולא יודעים מה לעשות עם החלקים שלו,
וגם לנו - הדומים שחנקו טיפטיפה יותר מדי זמן,
שחשבו שיש לה מספיק אויר בריאות כשהשקיעו את ראשה בדלי
אבל אופס, קצת טעו....
הנה הפתרון המושלם -
בלי תביעות, בלי משפטים,
פינוי מסודר כחוק:
נזירות עם רגליים סקסיות:
והנה תמונה של כלה מבני ברק, לפני החופה:
והשאלה הנשאלת...מלבד העלאת חיוך רגעי, האם זה בכלל יעיל?
תמונה גדולה, אין ספק...
"הנה את בתמונה, בצד ימין!"
"לא, זאת את!"
"לא, זאת בכלל פאטמה, אתן לא רואות שזאת היא? זה מה זה ברור..."
לא כל מה שאנחנו מזהים בראייה - אנחנו באמת רואים עם העיניים.
העיבוד הזה, שמתרחש כל הזמן - אנחנו לא מודעים לו בכלל.
בספר שקראתי לאחרונה נכתב על התפתחות המוח וקפיצת המדרגה שבוצעה כשהוא עבר מזיהוי עצמים רק כשהם באמת נראים לגמרי ומזוהים לפרטיהם, לתוספת של עיבוד ראשוני של המידע, והסקת מסקנות לפיו.
על מה אני מדבר?
אם לדוגמא אבותינו היו מחכים עד שכל האריה יתגלה לפניהם, מזנב ועד רעמה, כולל השיניים והטפרים - כנראה שהם לא היו שורדים הרבה זמן.
המוח שלהם (וגם שלנו) השתמש בקפיצה האבולוציונית ולמד להסיק מקצה רעמה שנראית מעל העשב, מקצה של זנב מאחורי האבן,
שיש שם אריה, וכדאי לרוץ מהר, ועכשיו.
אנחנו אפילו לא שמים לב, ועושים את זה כל הזמן. כל כך מורכב המוח שלנו. שומעים בום, מתכופפים, ואז נרגעים אחרי שניה כשמבינים שזה רק בלון - מבלי שראינו את הבלון. מזהים צפירה כאוטו מתקרב, ועוד מיליון דברים.
הנה דוגמא יפה לעיבוד שכזה:
"אנחנו הולכים למקום שלנו, לטריבונה שמול מגרש הכדורגל הריק,
ואני נעמדת מולך, ממתינה.
אתה מרים את החולצה שלי והשדיים נחשפות מולך.
נוגע, בתחילה בעדינות, ואז צובט חזק, מחזיק אותי שלא אדבק אליך.
לוקח אותי צמוד לשיחים הגבוהים שגובלים בכביש,
ואני רואה את האנשים מבין העלים. הם עושים על האש מולנו, אני שומעת אותם מדברים, צוחקים, רכבים עוברים מטרים ספורים ממני,
והמכנסיים שלי יורדות למטה ואתה נוגע בכוס, משפשף לי את הדגדגן, את כל הכוס,
ואז אצבע נכנסת לחור התחת, ואחריה עוד אצבע, ועוד אחת, ואני גומרת...
אתה מסובב אותי מהשיחים ומצמיד אותי לגדר הברזל שפונה למגרש הכדורגל הריק,
וחודר עם האצבעות שוב ושוב, מרגיש איך חור התחת שלי נפתח בשבילך,
ואז הזין שלך חודר לתוכו -
חם, קשה, עומד בתוכי, נמצא עמוק בתוכי,
כמו שאני אוהבת להרגיש אותו..
ואתה צמוד אלי, מזיין אותי לאט ועמוק, חזק ועמוק.... ואני גומרת, אדוני, שוב ושוב, ואז גם משפריצה.
אני מרחפת ואתה יוצא מתוכי, וחוזר ומחדיר את האצבעות, שוב עמוק, שוב חזק
ושוב חוזר לזיין אותי - מדהים, אדוני... כל כך טוב לי.
אני גומרת, מרחפת לגמרי,
אתה מוליך אותי לטריבונה, משכיב אותי לידך, כשראשי על הירך שלך, הזין בפי,
ואני מוצצת אותו לאט, נושמת, מרחפת. מאושרת כל כך.
אחרי כמה דקות אתה מורה לי לקום ולשבת עליו
והוא חודר עמוק לתוכי, ואני גומרת שוב, ממשיכה לרחף, להנות מהתחושה שהוא עמוק בתוכי,
ולפתע אתה מקים אותי, מכופף אותי עם הפנים בתוך הספסל, התחת למעלה, מופנה אליך,
וחודר מאחור, בכוח, חזק.
והכאב הזה,
שלרגע נעים ולרגע ממש כואב...
השילוב הזה גורם לי להפתח עוד ועוד
הכאב הזה שגורם לי לרצות לצרוח שכואב כל כך,
הכאב הזה שמגרה כל כך, שממנו אני רוצה עוד ועוד...
אתה מזיין אותי מהר וחזק, לא מפסיק, יותר ויותר חזק,
כמט גומר
ואז אתה יוצא מתוכי, מושך אותי מהשיער,
מכניס לי אותו לפה
וגומר."
נכון, זה באנגלית, אבל די נחמד. מקווה שתהנו....
איך נלחמים בטיגריס?
זורקים עליו במבוק, זה ברור!
להנהלת כביש שש שלום!
ברצוני ליידעכם על דרך חלופית הנמצאת ברשותי, דרך התוכל לעבוד יחד אתכם במקרה של עומס, רעידת אדמה או שאר מקרים העלולים למנוע מאזרחים שימוש בכביש שש.
לפי המוסכם במקרים דומים, יעשה השימוש בכביש זה תוך חלוקת רווחים בגובה של 60% לי ו-40% לכם, על הפניית ויידוע האזרחים בדבר הדרך החלופית.
דרך זו, נתי 1, נבדקה באחרונה, והקיבולת הנוכחית שלה היא ארבעה אצבע-נתיבים , בו זמנית, בשתי מנהרות מקבילות אשר רק חיץ דק, אך עמיד מאד, מפריד ביניהם.
התנועה שנבדקה במנהרות הללו התבצעה במהירות גבוה, לאורך זמן, ללא ניתוב מפוקח מלבד היכולת הטבעית של המנהרות הללו להתרחב בהתאם לקיבולת דרכם.
התנועה העמוסה הנ"ל לוותה באנחות מצד הצוות, והתרגיל הסתיים, כרגיל בהשקת דרכים חדשות, בהתזת מים (טוב, לא היתה לנו שמפניה) בכמות ששטפה את הנתיבים, ועתה הם מוכנים ונקיים לתרגול הבא, שייערך היום בערב.
ברצוני ליידעכם כי אנו עובדים בהתמדה על הרחבת הקיבולת, בשלב ראשון - ב-25%.
אנא הודיעו לי אם ברצונכם להשתתף בביצוע הנ"ל. הרייני לידעכם כי אני מנהל משא ומתן מקבילי עם הרשות הפלשתינית, הרוצה להעביר דרך הדרך שברשותי כמויות מכובדות של חומרים ביולוגיים, שתועבר ע"י כמות גדולה של נהגי משאיות שיעברו בה ברציפות, מדי לילה.
בכבוד רב,
וויפ אחזקות
הרובינשטיינים לא הצליחו להביא ילד לעולם, והחליטו להשתמש בגבר ממלא מקום כדי שמשפחתם תגדל. ביום שבו הגבר המפרה עמד להגיע נישק רובינשטיין את אשתו ואמר לה,
"אני יוצא. הוא צריך להגיע כל רגע".
אחרי חצי שעה, במקרה לגמרי, הגיע צלם שמצלם תינוקות למחייתו, שניסה את מזלו מדלת לדלת. הוא צלצל בפעמון, וכשגברת רובינשטיין פתחה לו את הדלת אמר: "בקר טוב, באתי ל -"...
"אתה לא צריך להסביר. חיכיתי לך", חתכה גברת רובינשטיין את דבריו.
"באמת?", תמה האיש. "טוב, אני ממש מומחה בתינוקות".
"זה מה שבעלי ואני קיוינו", אמרה לו, והוסיפה בביישנות: "במה נתחיל?"
"השאירי לי הכול", אמר לה. "ננסה שניים באמבטיה, אחד על הכורסא, ואפשר גם שניים על המיטה. לפעמים גם הרצפה בסלון מאד מוצלחת... "
"אמבטיה... הרצפה בסלון?... לא פלא שבעלי ואני לא הצלחנו", אמרה לו.
"תראי, גבירתי", אמר לה. "אי אפשר להבטיח הצלחה בכל פעם. אבל אם מנסים מצבים שונים מכל מיני זוויות, אני בטוח שתהיי מרוצה מהתוצאות".
"אה... זה ממש המון....", התנשמה גברת רובינשטיין .
"גבירתי, בעבודה כמו שלי, אני חייב לקחת את הזמן.
הייתי רוצה להיכנס ולצאת תוך חמש דקות, אבל אז לא ממש תהיי מרוצה, אני בטוח".
"נכון מאד"... אמרה גברת רובינשטיין בשקט.
הצלם פתח את המזוודה שלו והוציא אלבום עם התמונות של התינוקות שצילם. "את רואה? את זה עשיתי על גג של אוטובוס, והתאומים האלה יצאו ממש נהדר, בהתחשב בעובדה שהיה ממש קשה לעבוד עם אמא שלהם".
"היה קשה?", שאלה גברת רובינשטיין .
"לצערי כן", ענה לה. "הייתי חייב בסוף להוציא אותה לגן הציבורי כדי שזה יצא כמו שצריך. אנשים עמדו מסביב והסתכלו במשך יותר משלוש שעות. היא לא הפסיקה לצרוח. היה לי ממש קשה להתרכז. נהיה כבר חושך והסנאים התחילו לכרסם לי את הציוד. זה היה השלב שבו ארזתי את הכול והתקפלתי משם".
גברת רובינשטיין נשענה קדימה: " הם ממש כרסמו לך את... אממ... הציוד?"
"כן, גבירתי. ועכשיו ברשותך אוציא את החצובה שלי ונתחיל".
"חצובה?"
"בודאי. אני חייב להשעין את הציוד שלי על משהו. אי אפשר להחזיק את כל הכובד הזה לבד.
גברת? גברת?... אוי, אלוהים..
היא התעלפה."
