שוט של כאב

הרובינשטיינים לא הצליחו להביא ילד לעולם, והחליטו להשתמש בגבר ממלא מקום כדי שמשפחתם תגדל. ביום שבו הגבר המפרה עמד להגיע נישק רובינשטיין את אשתו ואמר לה,
"אני יוצא. הוא צריך להגיע כל רגע".
אחרי חצי שעה, במקרה לגמרי, הגיע צלם שמצלם תינוקות למחייתו, שניסה את מזלו מדלת לדלת. הוא צלצל בפעמון, וכשגברת רובינשטיין פתחה לו את הדלת אמר: "בקר טוב, באתי ל -"...
"אתה לא צריך להסביר. חיכיתי לך", חתכה גברת רובינשטיין את דבריו.
"באמת?", תמה האיש. "טוב, אני ממש מומחה בתינוקות".
"זה מה שבעלי ואני קיוינו", אמרה לו, והוסיפה בביישנות: "במה נתחיל?"
"השאירי לי הכול", אמר לה. "ננסה שניים באמבטיה, אחד על הכורסא, ואפשר גם שניים על המיטה. לפעמים גם הרצפה בסלון מאד מוצלחת... "
"אמבטיה... הרצפה בסלון?... לא פלא שבעלי ואני לא הצלחנו", אמרה לו.
"תראי, גבירתי", אמר לה. "אי אפשר להבטיח הצלחה בכל פעם. אבל אם מנסים מצבים שונים מכל מיני זוויות, אני בטוח שתהיי מרוצה מהתוצאות".
"אה... זה ממש המון....", התנשמה גברת רובינשטיין .
"גבירתי, בעבודה כמו שלי, אני חייב לקחת את הזמן.
הייתי רוצה להיכנס ולצאת תוך חמש דקות, אבל אז לא ממש תהיי מרוצה, אני בטוח".
"נכון מאד"... אמרה גברת רובינשטיין בשקט.
הצלם פתח את המזוודה שלו והוציא אלבום עם התמונות של התינוקות שצילם. "את רואה? את זה עשיתי על גג של אוטובוס, והתאומים האלה יצאו ממש נהדר, בהתחשב בעובדה שהיה ממש קשה לעבוד עם אמא שלהם".
"היה קשה?", שאלה גברת רובינשטיין .
"לצערי כן", ענה לה. "הייתי חייב בסוף להוציא אותה לגן הציבורי כדי שזה יצא כמו שצריך. אנשים עמדו מסביב והסתכלו במשך יותר משלוש שעות. היא לא הפסיקה לצרוח. היה לי ממש קשה להתרכז. נהיה כבר חושך והסנאים התחילו לכרסם לי את הציוד. זה היה השלב שבו ארזתי את הכול והתקפלתי משם".
גברת רובינשטיין נשענה קדימה: " הם ממש כרסמו לך את... אממ... הציוד?"
"כן, גבירתי. ועכשיו ברשותך אוציא את החצובה שלי ונתחיל".
"חצובה?"
"בודאי. אני חייב להשעין את הציוד שלי על משהו. אי אפשר להחזיק את כל הכובד הזה לבד.
גברת? גברת?... אוי, אלוהים..
היא התעלפה."