לפעמים יש משהו שמנער אותך מהשגרה, מחריד שדים מרבצם,
ממוטט חומות הגנה שכלאום ומשחררם לתור בנפשך, לחמוס שקט מדומה ולשבור שתיקה לרסיסים.
לפני שבועיים, ידידה ותיקה שנסעה להמון זמן, אולי לתמיד...
חיוך ממיס,
צחוק אמיתי, משכר, מלטף,
מגע נעים שמרגש את שנינו,
ידיים מגששות, חובקות, עוטפות בחיבוק אמיץ,
וחיבוק חם אחרון לפרידה,
שהלב מתכווץ בגינו עוד ימים אחרי...
משהו שמאיץ לך את הדופק פתאום,
מזכיר לך איך זה אמור באמת להיות...
ואתה לא יודע אם להודות על רגעי החסד הללו
בתוך ים האפרוריות שבה אתה חי,
או לקלל אותם על כי הם סונטים בך, מראים לך מקסם שווא,
פאטה מורגנה אליה תשאף, אולי כל חייך,
ואולי לעולם לא תגיע אליה שנית לעולם.
לפעמים אין ברירה אלא להמשיך ולצעוד,
להמשיך בתוך ים האפור, של שגרה מנוונת, ליטופים של כאילו וניקורי נשיקות של חובה.
ולהמשיך לקווות כי תמצא אותה בטרם תאזל כל האהבה מגופך.
לפני 17 שנים. 28 ביולי 2007 בשעה 22:04
