שוט של כאב

תודה לכל ידידיי באשר הם, אשר תהו לאן נעלמתי, מה קרה לי ואיך אפשר להציג לאלמנה הטריה באופן אמין את זה שהורשתי להם את האוטו, כי הם היו טובי חבריי, למרות שלא ראתה אותם מעודה

אז תמצית האירועים הרבים בסופ"ש האחרון...

חמישי - ערב לזכרו של אבי, של חברים מהצבא. האמת - להעריץ אותם. אנשים שהוא קיבל ליחידה (צנחנים מילואים), והיו משוחררים טריים אז, ועכשיו הם בני חמישים פלוס שמשוחררים מהצבא, עם ילדים אחרי צבא...איך שומרים על קשר כל השנים, עם הבדיחות והצחוקים וכל זה. רק ביחידות הכי קרביות, במקומות שבהם כשאתה סומך על מישהו - אז זה לחיים ולמוות, תרתי משמע.
עשו ערב לזכרו. אלבומים, תמונות, סיפורים...יותר מאדם אחד ששיחות של אבי איתם, בשמירות בלילה, באמצע מלחמות, שינו להם את החיים.
ערב מרגש ומתיש, עד 12 בלילה.

שישי בבוקר - קניות, אח"כ רופאה (לא, אני לא עומד למות, ותעזבו את האוטו, זה אוטו חברה, קיבינימט!), ואז לטיילת של נמל ת"א, זאת עם הדק עץ הענק של שלוותה ושות'.
המלצה - חנות הקונספט של מגנום. לא בגלל השעונים וכלי הבית המפונפנים, אלא בגלל דוכן הארטיקים, שם לוקחים מגנום נטו ומצפים לך בשלל אפשרויות (סוכריות, פקאן, מריר וכו').
אז אחרי ארטיק והשתרעות על הפופים של איזו מסעדה (שאחרי חצי שעה קמנו והלכנו, כי מבחינתם כנראה אין קשר בין הזמנה לבין משלוח האוכל למזמין. אז הזמנת, אז מה? זה אומר שגם אתה צריך אשכרה לקבל את זה? הגזמה פראית!)
אז במעבר חד - בשלוש אזכרה לדוד, אח של אבא, שנפטר לפני שנה. אכן, שנה לא טובה עברה על המשפחה. ובשלושים (או משהו כזה) קברו ביצה בחול. למה? אמרו שזה מנהג, בשביל שלא ימות עוד אח, אז האפרוח המסכן הוא השלישי לקורבן. לכו תבינו, אנשים אשכרה עובדי אלילים לפעמים.
ועוד מעבר חד - שמונה בערב, יציאה למסיבת הפתעה! ממש נדנד של מצבי רוח.
מסיבת ההפתעה היתה כל כך מוצלחת שהמפותעת כמעט לא הגיעה למקום ההפתעה, מה שמאד הפתיע את המוזמנים שהתייבשו כשעה עד שהנ"ל הגיעה. אז אחרי ההפתעה, האוכל, התמונות עם המקרן הבלתי נמנע, השירים ההיתוליים... ראיתי שנדפק לי הבילוי הבא, בו הייתי ממש מעוניין...המסיבה של צ'יטה.
יצאנו ממסיבת ההפתעה ב-12 , עוד לפני שהכל נגמר, כשאני עם פרצוף תשעה באב. פאק! היין באוטו, המתנה גם....וזוגתי אומרת שהיא לא יכולה לנהוג הביתה, אז הלך לי הבילוי המתוכנן.
התבאסתי קשות, באמת.

שבת - פארק הירקון, שבאופן מפתיע די ריק בצהרים, למרות שלא ממש סיוט.
ואחה"צ קפיצה לבקר דודה מארה"ב, עם עוד שק משימות - יום רביעי הם במצדה, ישנים שם בשביל לראות את הזריחה בחמישי בבוקר (אמרנו תודה אבל לא תודה. יש גבול. שהתיירים ילכו למצדה. הייתי שם, לא נראה לי שהשתנה שם משהו מהותי ששווה לישון שם. אמריקקים מתלהבים, גם אם הם קרובי משפחה), ארוחת בשבת הבאה עם המשפחה שלה שבאה מארה"ב, מסיבת בת מצווה לנכדתה בשבוע אח"כ....
שיו, איפה השבתות הרגועות עם התכנונים של הבטן גב?
אה, נכון. נעלמו כשנולדו הילדים ובת הזוג נתקפה בקדחת ה"צריך לעשות משהו עם הילדים". ואני חשבתי שלאפסן אותם מול הטלויזיה לפעמים, ואת עצמי מול העיתון והמאוורר, זו דווקא דרך נהדרת להעביר שבת מדי פעם, מבלי לתפור את הארץ לאורכה ולרוחבה עם קיטורי ה"אימא! מתי מגיעיייייים!" (שמתחלפים 0.000001 שניה לאחר ההגעה ליעד בקיטורי ה"אימא! מתי חוזריייייים!").

נו, וול. זה מה יש. למרות שאני די סגור על זה שכל זה לא הופיע בחוברת ההכנה להורות וזוגיות. הייתי מחפש את החוברת, אבל היא עשתה סדר ובטח זרקה גם אותה לפח, כמו את שנת הלילה עד הצהרים, משחקי המחשב עד מתי שבא, בילויים עד אור הבוקר ועוד צ'יפורי רווקות (כן, אני יודע. בתמורה קיבלתי כביסה חינם ואת הזכות המפוקפקת להוציא על עצמי בערך אחוז אחד ממה שאני מרוויח, כשאת שאר תשעים ותשע האחוזים שואבים בני חלציי).

מישהו יודע איפה יוצא פה במטוס הקרוב למומבסה? לאנטרטיקה? לאיי גווקאמולי? לא משנה איפה, רק רחוק. מאד רחוק...