שוט של כאב

כל שנה, פעמיים בשנה, אוספים אצלנו בעבודה כסף, לקניית חבילות אוכל למי שידו אינה משגת.
מקבלים רשימות שמיות ממחלקת הרווחה בעיריית ת"א, והולכים ונותנים להם, היישר לבית, חבילת אוכל ומצרכים. כך יודעים שזה מגיע באמת למי שצריך.
מעולם לא השתתפתי בחלוקה עצמה...איני מרגיש נוח לעמוד מול האנשים, שרובם מתביישים לקבל את התרומה.
אבל לתרום....זאת חובה. אנושית, מוסרית, רגשית.

והנה....בבלוג של שס"ק....סיפור דומה.

http://www.thecage.co.il/blog/userblog.php?postid=106726&blog_id=10472
אנא קיראו.

אז הנה קטע מתגובתי שם:
"חובה לעזור
לכל מי שיש בו קצת אנושיות.
10 שקלים. לא יותר. סכום שרובנו מוציאים מבלי להניד עפעף על דבר שטות, על פיצ'פקע, מבלי לחשוב. טיפ במסעדה.
אם כל אחד מאיתנו ייתרום עשרה, עשרים, חמישים שקלים, איש\אישה כפי יכולתו\ה...הן תוכלנה להעביר את החג באווירה אחרת לגמרי."

אני מקווה שהיא תרים את הכפפה. מי מאיתנו לא יכול לוותר על 10 ש"ח? על שטר של 20 ש"ח? רק לחשוב על ילדה עצובה שלא חוגגת את החג כי אין מה להגיש לשולחן, ונצבט לי הלב. רק לחשוב מה האימא מרגישה כשהיא נאלצת לומר לילדה שאין לה אוכל לתת לה, ואני מרגיש מחנק בגרון.
הלוואי והממשלה תשנה את המצב. שמי שעובד יוכל להתקיים בכבוד. ומי שלא מצליח, שלא יירעב ללחם לפחות.
אבל עד שזה ייקרה....אין אנו, כבני אדם, יכולים לעמוד מן הצד. פשוט לא.

אני מקווה שתכנסו ותקראו את הקטע הקצרצר ההוא, מכמיר הלב, ותתרמו.
מי שמוכן לעזור - בציוד, בכסף, בכל דבר - מוזמן להגיב פה ולכתוב זאת. אנסה לעזור מפה, לתאם עם שס"ק.

תודה לכם, מראש.
W