לנצח.
"אוהב\ת לנצח"
"נצח ישראל"
כמה אנחנו רחוקים מהמושג הזה, נצח.
נבגים קטנטנים וזעירים ויומרניים להפליא, על כדור בוץ ביקום ענק ואינסופי שאת גודלו אין אנו יכולים למדוד, לתפוס, לקלוט כלל.
לעיתים אני חושב שזה נורא עצוב, שמכל מה שאנחנו אוהבים ודנים ורבים ומתענגים וסובלים...
עוד שישים, מקסימום שמונים שנה, לא יוותר דבר.
כלום.
נהיה זיכרון מעומעם אצל ילדינו, אחיינינו, שגם הם כבר ייקמלו...
ועוד מאה שנה...אף אחד לא יזכור שאי פעם היינו. מקסימום תמונות דהות, או מפוקסלות,
אבל הן לא אנו. אנו פשוט...ניגוז לנו.
לא פלא שאנשים המציאו את רעיון השמיים וגן העדן והגלגולים וכל זה,
כי עצם הרעיון של להימוג לנצח....הוא פשוט נוראי מדי.
אהבנו, סבלנו, החכמנו, חווינו...וזהו? הכל נמחק?
זה מנחם שזה קורה גם אצל אנשים שכולם 'מכירים'. גנדי והיטלר וצ'רצ'יל וג'ינגס חאן ואחרים, מכולם נשארו רשימת מעשים, רשימת הישגים,
אבל את החיוך שלהם, את המגע האישי שלהם, את אישיותם המרהיבה והנוראית והיפה והמכוערת,
הדברים שהם באמת האדם עצמו...
כבר מזמן נשכחו.
וכל טקסי ה"לא נשכח"....הופכים להיות עקרים,
כשאחרון האנשים שהכירו אותך באמת הולך לעולמו.
אחרי זה כולם סתם מתאספים ליד אבן קרה כי סבא של סבא היה אדם מפורסם, ובודקים בחשאיות את השעון אם הם יספיקו לחזור לעבודה היום או שהלך על היום הזה.
רוצח ונרצח, תמים ונוכל, רשע וטוב.
כולם יימוגו עוד לא הרבה שנים.
יש משהו מאד מנחם בזה.
לפעמים זה עצוב, ולפעמים זה מרגיש מאד נכון,
כי זה גורם לך להרגיש קצת צניעות, נבג קטן ומלא חשיבות עצמית...
ולהבין ששום דבר חי לא נועד להתקיים
לנצח.
לפני 17 שנים. 4 בנובמבר 2007 בשעה 10:06
