בעודי מדדה לי בערב מן הערבים ברחובות העיר, משלים את המכסה השבועית של ההליכות, זפזפתי בין לי תחנות הרדיו (כן, אני מהמקשישים. מאזין לרדיו - חדשות ערוץ 2 בגל"צ
(עסק משעשע מפני עצמו - יש להם הסכם של משהו כמו שלושת רבעי שעה שידור, שפעם, מזמן, הספיק לכל החדשות, אבל לא עוד. אז מה עושים? מעדכנים את ההסכם? חל וחסיסה! פשוט חותכים את השידור.
"ועכשיו - כתבה חשובה על ארינמלים ברחובות ארצנו. אז איפה למצוא את החיות המסוכנות הללו, טורפות האדם? - אז אפשר למצוא אותם בערי...
"עד כאן שידרנו את מהדורת החדשות של ערוץ 2"),
או שאני מאזין למוזיקה מתחנות שונות ומשונות.
אז בעודי מהדס לי כשיכור סומא (מי שהבין את המשפט מועמד לפסיכומטרי 700 ולארוחה עם אבשלום הגיע-זמן-לשון קור), שמעתי את הקריין מכריז כי לפנינו מחרוזת של שירי חנות קטנה ומטריפה.
גל של נוסטגיה שטף אותו, דמעה וירטואלית כמעט חמקה מעיניי, בעודי חוזר אחורה כעשרים שנה (אפקט מנהרת הזמן, דאג וטוני, למקשישים שביניכם), נזכר בי ובחברי הטוב, שמאז התאדה מבחירה בערבות ארה"ב הברית, חורשים את הסרט הזה, יודעים טקסטים בע"פ, שלא לדבר על השירים....
כן, פעם היינו צעירים (בלי יפים. נוסטלגיה, נוסטגים, אבל לא צריך להגזים, הזכרון עוד קצת פועל...)
המשכתי לדדות במרץ בעודי מאזין לשירי תרפפ"ו הללו, מרגיש את פעימות הנוסטלגיה ממריצות את גופי המקשיש, מחדירות אנרגיה שאבדה לעצמותיי מוכות השגרון, והרבצתי רייס כזה שאפילו עברתי את יוסי, הצב השכונתי שיצא להילוך הערב שלו.
ולמה אני כותב על כל זה?
א. כי זה הבלוג שלי, וככה בא לי.
ב. בגלל הקטע המשובח של רופא השיניים הסדיסט 😄 כנראה שכבר אז היו בי ניצוצות של.... 😄
אז למען הדורות הבאים, גיגלתי (בעזרת הנכדים) והנה לינקים לשירי הסרט ביוטיוב (אתהצינור? מה זה השם המוזר הזה? הצעירים של היום, מה אני אגיד לכם...):
* שיר הפתיחה:
* Skid Row, על שכונת העוני ועל גיבורי (או לוזרי) העלילה:
* חלומות של בחורה:
* Feed me, אחד המשובחים:
* Suddenly Seymour, אחד משירי האהבה היפים שיש, על בחורה מוכה, מבוזה, אומללה, שלא מאמינה כשהיא מוצאת אהבה. יפהפה:
* סטיב מרטין בתפקיד גדול כרופא השיניים הסדיסט, אלביס-שיק:
* הבוס מגלה איך אתה מאכיל את הצמח החדש והמפורסם...:
* מה קורה כשהצמח אוכל-הבשר גדל יותר מדי, ואיך מטפלים בבעיה:
תהנו!
