שוט של כאב

ישיבת הנהלה, היום בצהרים.
את התפעול מייצגת ל', בחורה חמודה וחדשה, נאת מראה ומפוחדת כאיילה, שבקול קצת נרגש מציגה את המדדים הרבעוניים.
צחקתי איתה לפני הישיבה שיהיה בסדר, שתרגע, ושאם היא תפשל נצלוב אותה על הצלב שבחדר הישיבות.
(ולא, אין צלב. אבל הדמיון שלה השלים פרטים לבד. ראיתי את זה בעיניה, בחיוכה...)

אחרי הישיבה הלכתי אליה לחדר, להחמיא לה שהיא הייתה בסדר גמור, לדרוש בשלומה. היא אמרה שגם לה היה בסדר וצחקנו על הסמנכ"לים ועל זה שהמנכ"ל לא היה, ואני אמרתי לה שהפעם הייתי נחמד, אבל שלמחר, להרצאה מול המנכ"ל, כדאי מאד שהיא תתכונן טוב יותר.
היא שאלה למה אני מתכוון, ועניתי לה שאני די בטוח שיש כמה שקפים ומדדים שהיא הוציאה להם תוצאות, אבל לא באמת מבינה את משמעותם.
היא ניסתה לשכנע אותי שכן, שהיא מבינה, אבל היסיתי אותה ובחיוך פנימי זדוני הגברתי את הלחץ.
אמרתי לה שהיא לא מוכנה, ושיש סיכוי שהמנכ"ל יעלה על חוסר ההבנה שלה, ושככה לא מתכוננים אם היא רוצה להמשיך לעבוד פה!
דפקתי על השולחן והיא קפצה קצת, מחוירה,
אבל ראיתי בעיניה ניצוץ מוכר, הבחנתי בסומק ההוא, הענוג, שעלה במהירות מהמחשוף הקטן והצנוע לעבר הצואר...
מממ....יש מצב לנסות, חשבתי לעצמי.

"את רוצה שאעזור לך להתכונן לישיבה מחר?" שאלתי אותה, והיא הנהנה במרץ.
"אז בואי לחדר הישיבות בשמונה, כבר יהיה כבר שקט עד אז. בואי עם הלפטופ והמצגת ונעבור על כל השקפים. אבל עד אז את מתכוננת, ומתכוננת טוב, ברור?" מבטי היה חמור, וכל חיוך או צחוק נמחו מפניי. היא שוב הנהנה, ושוב הבזיק על פניה המבט ההוא, החצי מפוחד-חצי מצפה...

שמונה בערב. המסדרונות שוממים.
אני נכנס לחדר ישיבות בדיוק בזמן, והיא איננה. היא מגיעה שתי דקות לאחר מכן, עמוסת ניירות ומחשב נייד.
"איחרת" אמרתי בקול מקפיא שעצר את החיוך המתנצל שלה.
"אבל..."
"שששש." אמרתי "המנכ"ל לא יסבול איחור מחר. תתחילי."
היא בלעה את רוקה, מיהרה לחבר את המחשב למקרן, והחלה בגמגום קל את ההרצאה.

הקשבתי לה, מהנהן במקומות הנכונים, עד שראיתי את השקף ההוא, שכבר בישיבת הבוקר קפץ לעיניי.
"המטרה: החזקת מלאי קטן מחודשיים וחצי. והנה גרף התוצאות, ואפשר לראות שאנחנו עומדים ביעדים. השקף הבא..."
"רגע" אמרתי, והיא קפאה. "תסבירי לי איך חישבת את זה".
"טוב, זה פשוט. לקחנו את סך כל המלאי שלנו וחילקנו....המממ....למה שנמכר באותו רבעון..."
"נהדר", חייכתי בחיוך מעושה. היא חייכה אליי בחזרה, מקווה שנחלצה מהמלכודת.
אבל מה לעשות וזה קורה רק באגדות.

"תסבירי לי שוב מה הקשר בין החלוקה הזאת לבין התוצאה?" המשכתי במתק שפתיים.
"המממ....אהה...." היא החלה לגמגם.
קמתי והקפתי את השולחן הגדול בצעדים איטיים, מתקרב אליה. היא החלה להחוויר.
התכופפתי אליה ולחשתי לעברה ממרחק של כמה סנטימטרים
(וכן, בלחש זה הכי גרוע. הרבה יותר מאשר בצעקה...)
"תחשבי טוב לפני שאת שוב פותחת את הפה ופולטת עוד שטויות. איך בדיוק החישוב קשור לתוצאה?"
נשבע לכם שאם זה היה אפשרי, היא היתה מחווירה יותר.

חיכיתי כמה שניות בהן היא הביטה לסירוגין בניירות שלה, במסך שמולה, ובי, מבינה נואשות שאף אחד מהם לא הולך לעזור לה.
"אמרתי לך, או לא אמרתי לך, להתכונן לישיבה?" רעמתי בקולי.
"כן..." היא הצליחה ללחוש.
"אז את מוכנה או לא מוכנה?" המשכתי בקול מאיים.
"כן!" אמרה בהתגוננות, נכנסת למלכודת.
"אז תסבירי לי איך לעזאזל את עושה את החישוב המזורגג הזה!!! את יכולה?"
"אה...אה....לא" אמרה והתכווצה בכסא.
"אז את לא מוכנה." אמרתי נחרצות, הפעם כמעט בלחש.
היא הנהנה בקושי.
שתיקה.
"מה לפי דעתך העונש על כך שלא התכוננת טוב לישיבה עם המנכ"ל, שאת מביאה לו תוצאות שלך בעצמך אין מושג מה הן אומרות, שאולי הן שקריות ומטעות אותו??"
היא בלעה בקושי את רוקה. "אני מפוטרת...?" היא שאלה בחשש.
"כן" אמרתי, ובשקט שהשתרר בחדר היה נדמה לי שאני שומע את הלמות ליבה.

"והעונש על כך שבזבזת את זמני, למרות שהזהרתי אותך שתתכונני, הוא שאני הולך מפה, בזה הרגע. אני נשאר מאוחר, מקשיב לך, וזלזול כמו שלך פשוט פוגע בי, יקירתי."
ראיתי את המבט בעיניה. הגיע הרגע להכות בשפחה, גם אם היא לא יודעת שהיא כזאת, בעודה חמה....
"או..."
וראיתי את מבט השמחה בעיניה, את הציפיה הדרוכה להמשך...
"שאת תענשי על הפאשלה הזאת, ואז תמשיכי את המצגת. מה את אומרת?"
ראיתי סומק פורח בלחייה, והיא השתנקה בשקט. עיניה נצצו, אך היא לא אמרה דבר.

פתחתי את הדלת לצאת, ואז שמעתי קול רועד מאחוריי
"עונש.
אני בוחרת בעונש...
אדוני."
הרשיתי לעצמי גיחוך זדוני ושקט, ואז העטתי על פניי הבעה קרה ומרוחקת והסתובבתי אליה.
"את מבינה באיזה עונש מדובר?" זרקתי לעברה, רוצה להיות בטוח ששנינו מדברים על אותה פנטזיה אפלה.
היא הנהנה בראשה, לא מסירה את מבטה ממני.
"אז קומי והתכופפי מעל השולחן. אמות ידיים נוגעות בשולחן, כפות ידיים פרושות."
היא התבוננה עליי במבט מצפה, ואז התכופפה, כאילו הכירה את התנוחה.
"המזכירה" היא לחשה ואז הרכינה את ראשה, מצחה נוגע בזכוכית השולחן הקרירה.

חייכתי לעצמי בעודי ניגש מאחוריה, מרים את חצאיתה הקצרה, שומע את נשימתה נעצרת כשבתנועה מהירה הפשלתי מטה את תחתוניה.
כף ידי עברה על ישבנה, מחליקה ומרפרפת בין פלחי ישבנה והרגשתי איך היא נשענת אחור, נצמדת לכף היד, בעוד זאת מתקרבת לאיזור הרגיש ההוא, שאין לי ספק שהיה כבר רטוב ונפוח ומגורה...

אכן, הלילה עוד ארוך...
זה בסדר, היא תהיה מוכנה עד למחר בבוקר,
גם אם אולי לא תוכל לשבת בזמן המצגת...

התבוננתי שוב בישבן היפה והחשוף והלבן והבתולי שמולי,
והנפתי את ידי למעלה...