שוט של כאב

"כך ניצלתי בעור שיניי ממוות מהיר"
כותרת מרשימה, לא?
ראיתם חדשות הערב?
אז אני הייתי כמעט במרכז של ענן הגז הכמעט קטלני שהיה בת"א.
אז מעשה שהיה, כך היה....

יצאתי היום אחה"צ הביתה, אך נאלצתי, מפאת היותי עבד היי טק, לחזור לעבודה.
אני נוסע לי לאיטי ב-80 קמ"ש ליד העבודה בת"א, רואה מלא משטרות ברחוב הראשי, אבל מתעלם מהם כדרכי בקודש.
יש איזה סטטוס קוו בינינו. אני לא מפריע להם לעצור סוחרי סמים, נשים וסוסים, הם נותנים לי לנסוע מהר כי אני נראה כמו בחור טוב ולא איזה סוחר סמים, נשים או סוסים.

קיצר, נכנס לחניה, השומר לא אומר כלום,
עולה במעלית, החברה ריקה, שזה טיפה מוזר, והשומר בכניסה איננו - אולי בסיור.
יושב לעבוד, אוכל איזה סנדביץ' טוב (עבדים עבדים, אבל מביאים לפה ארוחת ערב למי שעובד מאוחר!)
ופתאום בכריזה של כל הבנין:
המשטרה מודיעה שצריך לפנות דחוף את הבנין.

עושה חישוב מהיר
וממשיך לאכול. למה?
1. כי אם למות, אז על בטן מלאה
2. ואם אני אשרוד - שיהיה לי כוח לרוץ.
2.ב ואם כבר נלכדים מתחת להריסות בנין, מי יודע מתי יבואו לחלץ אותי? עדיף לחכות על בטן מלאה. שמעתי שאם אין לך ביטוח הריסות משלים פלוס, לא מחלצים אותך כזה מהר.
מה שבטוח חיבקתי את הלפטופ, כי אם בהריסות, שיהיה טטריס כשאני מחכה למחלצים.

המשכתי לאכול, ואז עוד פעם מפריעים לי.
טוב, הבנתי. כנראה הם ממש רציניים. וגם גמרתי לאכול, אז הסתדר לי טוב.
יורד ללובי, שני שומרים שם
"מה איתכם?"
"אנחנו חייבים להשאר"
עלק טרומפלדורים נהיו לי פה. שומרים על בנין ריק.
"טוב לאן מתפנים?"
"לא יודעים"
"מה קרה?"
"יש דליפת גז."
סניף מהיר של האויר לא מביא לשום תוצאות.
מצד שני, כלב גז אני לא.

יצאתי לרחוב הראשי. לשבת בקופי בין, יש שם אינטרנט אלחוטי, לעבוד קצת. הרי בשביל זה גררתי את עצמותיי הזקנות לכאן, ושום גז לא יעצור אותי.
הקופי בין סגור, הפאב האירי לידו בתהליכי סגירה.
ברמנית חמודה אומרת שהם סוגרים כי משאית שהתהפכה ברחובונצ'יק שנמצא מטר מאיתנו, דלפה חומר כימי או גז.
אז מצד אחד - אין משטרה
אבל מצד שני - כל האיזור סגור
ומצד שלישי - המכוניות ממשיכות לנוע על הכביש, מטר מאיזור הדליפה
אך מצד רביעי - הם עם חלונות סגורים, עוברים פה לשניה. אנחנו פה בלב איזור הכמעט אסון...
שקלתי להכנס לפאב, אם למות אז לפחות עם חיוך, אבל הם טענו בתוקף שסגור.
מממ...אולי בכל זאת כדאי ללכת מפה.
צועד לרחוב ליד - מקס ברנר סגור, ארומה סגור...המשטרה אשכרה סגרה רחובות שלמים, רק אני וענן הגז הקטלני שם.

האם הצריבה הקלה בעיניי זה בגלל שענן הגז הקטלני מצא אותי סוף כל סוף?
או שזה רק מחסור חמור בחיבור לאינטרנט שגורם לי כך לדמוע?

האם הצריחה ששמעתי הייתה גסיסתו של עובר אורח תמים כמוני, נאבק לקחת את הנשימה האחרונה לריאותיו המעונות, המלאות בחומר כימי מוזר הממיס אותן לג'לי אדום,
אם שמא זו צריחת שמחה של איזה מסומם שמצא קרטון ריק לישון בו הלילה?

אחוז חרדה המשכתי ללכת, אך בסוף התיישבתי במרחק שהערכתי כבטוח.
וגם כי הסנדביץ' שבתוכי הכביד על מנוסתי המבוהלת.

רבע שעה, ופתאום מלא מכבי אש יוצאים מאיזור האסון.
טלפון לשומר...הוא עונה, אולי ברגעיו האחרונים, איזה נאמנים אנשים לעבודה?
הוא עושה בירורים...האזעקה בוטלה...אפשר לחזור.

וכך, גבירותיי ורבותיי, ניצלתי בעור שיניי ממוות מהיר...
מה לא מרשים? מה רציתם? לכו...צמאי דם שכמותכם. מקוששי ריגושים זולים, חולי סנסציות בפרוטה. אדם עומד על פי תהום
(לא ונוס, לא תהום שלך. תרגע.
לא, נו! לא עמדתי לה על הפה. נשבע לך. נראה לך שאני יכול לעמוד על הפה של מישהו מבלי שהוא יגיע לאיכסילוב?),
איפה הייתי? אה, כן. אדם עומד על פי תהום, רק הוא ולפטופו עימו, וזה מה שיש לכם להגיד?

תודה. קצת כבוד.

את התרומות נא להעביר לחשבון בשוויץ.
אני מתחייב שהכסף ישמש לקוצב לב, לשוט חדש ויפה ולנופש התרגעות מהמתח הנורא בספא ידוע בהרי הכרמל,
או למצבה ממש יפה אם קוצב הלב יפסיק לפעול. הכל היום עושים בסין, וזה מתקלקל נורא מהר. גם קוצבי לב.

בתודה מראש,
דום נולד (מחדש)
Whip