שוט של כאב

קראתי בספר כששמעתי את קול הצעדים הממהרים. הרמתי את עיני וראיתי אותה מגיעה בהליכה מהירה, מציצה בשעונה במבט של מיאוס על פניה.
"שלום, מאסטר, סליחה, מאסטר" היא אמרה, מתנשפת לכאורה בנסיון עלוב לסחוט ממני רחמים.
"מה השעה?" שאלתי בקול מקפיא.
"אחת ועשרה, מאסטר".
"ומתי קבענו?"
"אחת, מאסטר"
"את יודעת מה זה אומר, נכון, כלבה מזלזלת שכמותך?"
"כן....מאסטר. אבל לא הייתי בטוחה שנתת לי את הכתובת הנכונה..."
"סתמי את הפה, לא מעניין אותי בכלל.
אם אמרתי לך לבוא לכתובת מסוימת את תגיעי אליה, ואל תתחילי לחשוב.
את מפקפקת במילה שלי, מאחרת ועוד מנסה לספק תירוצים אווילים?"
הרמתי את הספר, מתעלם ממנה וממילות ההתנצלות המגומגמות שלה, נותן לה לעכל את האכזבה שגרמה לי.
הדקות נקפו והיא ישבה לה שם בשקט.

"קחי כרטיס אשראי ותביאי לי משהו לאכול ולשתות", אמרתי לה והשלכתי על הרצפה את כרטיס האשראי.
היא צללה למטה ולקחה אותו ללא מילה.
אחחח, שפחה שפחה. זה הרבה עבודת חינוך לפעמים.
אבל לפעמים אין ברירה...


"מאסטר, האוכל פה", אמרה.
הורדתי את הספר והיא עמדה מולי בשמלה הקצרצרה שאמרתי לה ללבוש, מגש בידיה ועליו כריך עסיסי וכוס קפה.
"פסקי את הרגליים" אמרתי לה, והיא העיפה מבטים מפוחדים לצדדים.
המסעדה היתה ריקה כמעט, וישבנו בחלק מבודד, אבל עדיין מדי פעם עברו שם אנשים.
היא פיסקה את הרגליים קלות, עדיין מחזיקה את המגש, עומדת לידי.
הרמתי מהמגש את הסכין וביד השניה הרמתי את שמלתה כך שתחתוניה נגלו אלי.
אכן, צדקתי. הכלבה התחרמנה מכל הקטע שמקודם, וכתם ענק של רטיבות העיד על כך.
אותי זה הרגיז.
בשתי תנועות חדות חתכתי את צידי התחתון ומשכתי את הקרעים למטה, חושף את עירומה לאויר הקריר.

היא לא זזה, אבל שמעתי אותה משתנקת.
הרמתי שוב את הסכין החד, כאילו מסתכל על הלהב לאור הניאון, אך בפועל נותן לה טוב טוב לראות את השיניים המשוננות.
"כלבה!"
הצלפתי בקולי
"שמאחרת...
שמזלזלת...
והכי גרוע - שמפקפקת בי ובמילתי...
צריך לחנך.
בדם ויזע צריך לחנך.
אז היום נתחיל עם הדם..."

המשכתי לבחון בסבלנות את שיני הסכין מול עיניה המבועתות.

היא לא זזה, אבל שמעתי את כוס הקפה רוטטת על הצלחת. העפתי מבט וראיתי שכל המגש רועד.
"אל תעזי לזוז, פרה מטומטמת! זה ברור לך?"
"כככןןןןןןן, מאסטרררר" אמרה וכמעט פרצה בדמעות.
"הקול שלך מעצבן אותי. פה גדול..."
היא פתחה את פיה ואני תחבתי לתוכו את קרעי התחתונים הרטובים שלה.

הורדתי אט אט את הסכין ומבטה ליוה אותו בדרכו, עד שנעלם מתחת למגש שנשאה בידיה.
חלפה שניה מתוחה ואז המתכת הקרה נגעה בה, והיא קפצה.
"את שופכת את הקפה שלי?" שאלתי ברוגז.
"אאאו, אאאסטאא" היא ענתה בפה מלא ואז כלאה את נשמתה כשהרגישה את הקור נוגע בה.


הוא החדיר את הסכין אט אט לתוכי! אני לא מאמינה!
מה עובר עליו?
הוא מטורף
אני בוטחת בו
הוא מטורף
אני בוטחת בו
הוא מטורף
אני בוטחת בו

הוא החל להניע את הסכין בתוכי, והרגשתי את הקור עובר את השפתיים הבשרניות והנפוחות שלי,
אימאל'ה!
לא העזתי לזוז, לא מאמינה שזה קורה לי.
מה לעשות? לצרוח? לברוח?
אבל אני מכירה אותו, הוא לא יעשה לי רע
אבל מה אם רק חשבתי שאני מכירה אותו כל כך טוב? ומה אם...

הרגשתי את עצמי נרטבת, ולא ידעתי אם זה מהחרמנות של כל הסיטואציה, מהזלזול, מהפומביות, מהתחתונים הרטובים במיצי החרמנות שלי, תקועים לי בפה,
או מדם,
דם חם ונוזל ומטפטף שאולי זולג לי מהכוס בזה הרגע....
הרגשתי שרגליי בוגדות בי אבל לא העזתי לזוז,
קדימה ואחורה בתנועות עדינות, ואני התחלתי להתענג על הסיטואציה....
אני ממש מטורפת, ואולי גם הוא....


ראיתי אותה מתפתלת, מנסה לא לזוז,
ומהיכרותי עימה ידעתי מה חולף במוחה
אמון מעורב בספקנות, בטחון בי מעורב בפחד,
והכל מהול בהמון חרמנות ברמות מכל הסיטואציה, מהפומביות, מהסכנה, מהדום המשוגע אולי שלה...


לפתע הוא הוציא את הקור מתוכי והרגשתי שהוא מחדיר אצבע בתוכי, מחמם את הקור עם אצבע שחדרה כל כך בקלות...
אלוהים, בטח אם היה דם הוא היה מטפל בי...
החנקתי את הדחף לזרוק את המגש ולבדוק את עצמי במהירות
ומה אם זה העונש שלי? למות פה בעוויתות אורגזמה מדממת?


ואז עוד אצבע
ושלישית גם נכנסה בקלות
וגם הרביעית.
הנעתי את היד בתוכה, מזיין אותה עם כל ארבע האצבעות,
וביד השניה לקחתי את כוס הקפה והתחלתי לגמוע ממנה ברוגע.
ראיתי אותה מתכווצת, מתקרבת...


אני מתה, מתקרבת לשיא, בקושי מחזיקה את המגש ואת עצמי, נדחפת קדימה לקלוט את כל היד שלו בתוכי,
מתעלמת מהסביבה, לא אכפת לי אם אנשים שאני מכירה יעברו כרגע לידי,
האם זה היי של עונג או של אובדן דם?
אלוהים, הוא שוב מרים את הסכין מהשולחן
ואחרי שניה אני מרגישה שוב את הקור המתכתי בתוכי, נע בתוכי, ואני משתפדת עליו, מתעלמת מהתוצאות,
רק שלא יפסיק
אני בוטחת בו, יודעת שלא יאונה לי רע איתו,
כןןן, רק שלא יפסיק
שלא יפסיק
שלא יפסיק שלא יפסיק
שלאיפסיק שלאיפסיק שלאיפסיק
שלאיפסיקשלאיפסיקשלאיפסיק....


היא מלמלה משהו ואני משכתי את התחתון מפיה
"רשות לגמור, מאסטר" היא הצליחה ללחוש, עיניה מתהפכות כמעט,
מתעלמת מהסביבה, נצמדת לקור המסוכן שבתוכה...

"לא," אמרתי לה וניתקתי את עצמי ממנה.
הבעת האכזבה שבפניה היתה נוראית. היא התנשפה, מתאמצת לא להתמוטט.
"תניחי את המגש ובידקי את עצמך"
בבהילות היא מיהרה להניח את המגש על השולחן ושלחה יד למטה, בטוחה שתמצא דם
ולא מצאה דבר.
היא הביטה בי בפליאה "אבל איך...."?
הרמתי את ידי והראיתי לה את העט המוכספת שלי, בוהקת מרטיבותה. על ירכי נחה הסכין החדה כתער.

"לעולם אל תפקפקי בדבריי.
יש לי אחריות מלאה עלייך ועל שלומך,
ולך - אחריות לציית לי באופן מלא ועיוור. זה ברור?"
היא הנהנה, משפילה את מבטה.
"שמחתי שלא פקפקת במעשיי עכשיו, כי אם כן - הייתי קם והולך לתמיד.
אז ראי זאת כאזהרה אחרונה. פעם הבאה - ציות מלא ועיוור, ללא תנאי. או שאנחנו נפרדים."
"כן, מאסטר." היא ענתה בקול הקטן שלה.
"ועכשיו את הולכת הביתה ולא גומרת שבוע. כל ערב את מאוננת - אבל לא גומרת. זה העונש שלך. ברור?"


הנהנתי בראשי ולחשה את ה"כן, מאסטר." הכי חלוש שהוצאתי אי פה,
מרגישה את הדמעות זולגות על לחיי הסמוקות מתאווה, אך בעיקר מבושה,
על שאכזבתי אותו, שלא בטחתי בו, שצערתי אותו,
על שהפכתי מפגש שכל כך ציפינו לו
למסע חינוכי עם עונשים, אבל לא מהסוג הטוב...

לא הרמתי את עיניי כשהוא קם והלך. לא הגיעה לי נשיקה או חיבוק פרידה ממנו, ושנינו ידענו את זה.