שוט של כאב

אז נכון שיום הזכרון תם
וכולם שמחים ועולצים
אבל אף פעם לא הסתדר לי, וככל שאני מתבגר\מזדקן\משתבח (תלוי בנקודת המבט)
המעבר החד הזה...לא נראה לי נכון.

מדוע?
כי תחשבו מי צולח את המעבר החד הזה בהצלחה.

לא המשפחות השכולות, אין לי ספק.
בטוח שלא האימהות והאבות ששכלו בניהם ובנותיהם,
לא האחים, לא האחיות.
המעגל הקרוב נשאר באבלו, לא משתתף כלל בשמחת העצמאות.
נשאר מסוגר מאחורי תריסים מוגפים,
כי לא נעים להיות עצוב ביום העצמאות, אז מה אם הבן נפל? קח ספריי קצף וצא לרחוב בצהלת שמחה מזויפת.

מי שצולח את המעבר החד מדי הם אלה שרחוקים מספיק ממעגל האבל, אלה שאינם אבלים-מדרגה-ראשונה.

אך עבור מי שאינו נמנה עם הקבוצה הראשונה
האם אין פה זילות מצידנו כלפי המשפחות האבלות? חוסר רגישות תהומי?
משהו בסגנון "הנה עמדתי בצפירות והרכנתי ראש, תרמתי את אבלי השנתי לחברה, עכשיו תן ספריי קצף וסטייק פרגית"?
חלק יגידו שלא. התאבלנו, ועכשיו אנו קמים ושמחים על מה שהשגנו, על מה ששמרנו, בזכות אלה שמתו.
חלק מהאבלים הקרובים אולי גם מצליח לעשות את המעבר הזה במהלך השנים, ככל שהאבל שוקע (אך לא מתפוגג. כי לעולם הוא לא מתפוגג).

אך ככל שאני שומע יותר סיפורי משפחות נופלים, אני מבין,
(ומרגיש. אם אני מנסה רק לדמיין מה הייתי מרגיש במקומם...אלוהים, זה תופת. אני מתחיל רק לדמיין ומייד מעלה הגנות, קוטע את הסיוט הדמ(י)וני, כי אני לא יכול להכיל את העצב, אפילו שהוא רק דמיוני...)
שהם לא מתחברים לשמחת העצמאות, לא באמת,
כי זה קרוב מדי, שורף מדי.

יותר ויותר נראה לי כי נכון היה לתת לאבל להתפוגג
ולחגוג את יום העצמאות למדינה כמה ימים מאוחר יותר.
כדי שגם הם יוכלו להתנחם, ולו במעט.

יהי זכר הנופלים ברוך
ינוחמו המשפחות באבלן, כי כבד סבלן עד בלי די.