לפני 17 שנים. 13 במאי 2007 בשעה 21:58
הגעתי לגיל הנורא הזה
שבו אתה מטפל גם בילדים שלך
וגם בהורים שלך.
כשהורה הופך לחסר אונים זה מכמיר לב, גורם לך להחסיר פעימה,
גורם לך להבין, למרות המחלוקות והריבים שהיו,
שהוא לא תמיד יהיה פה.
לא שזה ישנה משהו. כשהוא מבריא הוא עדיין עקשן וקצר רוח ולא מתחבר לילדים ולאישה,
אבל באופן פרדוקסלי זה עדיין חסר לך.
ואולי מה שחסר לך באמת
זה מה שהיה פעם.
כשהוא היה גדול וחזק ועוצמתי ומחבק וסבלן ומחייך הרבה,
ואתה קטן ותלוי בו וסומך עליו בעיניים עצומות ושותה כל מילה שלו.
רגעים שלא יחזרו,
זכרונות שאתה מזיע אט אט
נוטפים לבור הזמן חסר התחתית,
מתחת לסורג הקיום עליו אתה עומד כעת,
שיאגור אותם
עד שגם אתה תיזל פנימה ותתפו
ג
ג
.
