כן, זה היה מהיר וחסר כאב.
בערב הזמנו לו רופאה הביתה (כי היה עקשן ולא רצה ללכת למיון....זכותו, ילד גדול, אבאש'לי)
שבדקה ואמרה שחוץ מעישון של שנים וכמה דברים קטנים, צריכים אינפוזיה להתייבשות ומחר לעשות בדיקות,
כדור קטן לנפיחות ברגליים, לשתות הרבה (כי למיון הוא לא יילך הרי, סרבן רופאים ידוע) וכבר דיברנו על להביא אחות מחר שתיקח בדיקות דם....
ובבוקר אחי בדק מה איתו, וראה שהכל נגמר.
בפוזה של שינה, כאילו עוד שניה הוא מתעורר.
במיטה שלו.
היה קשה, חיכינו לאחותו שתגיע מחו"ל, ואתמול הייתה הלוויה.
קשה לזהות גופה. לא קל.
להקריא קטע שאימא כתבה, כי לה קשה מדי,
להיות גם עם הילדים הקטנים בגיל בית ספר שרוצים לבוא...
אבל התמיכה עוזרת. המילים החמות שקיבלתי פה ובפורטל, האכפתיות, הרצון לעזור.
לדעת שמעבר לוירטואליה יש אנשים שאכפת להם ממך, שרוצים שיהיה לך טוב,
כי בוירטואליה הזאת באמת לא חייבים. אין מחויבות כמו בחברים ומשפחה רחוקה ועבודה.
והוכח ש"מה שאתה נותן - אתה מקבל פי שלושה", כמו שאומרים.
ייקח זמן, נתאושש, נחזור למסלול חיים כמעט רגיל.
דרכו של עולם.
לפני 17 שנים. 16 במאי 2007 בשעה 7:18
