שוט של כאב

אז ככה, היי לייטס מהמסע שלי בעמק הבכא....


לשבת שבעה זה די מעיק. במיוחד לענות לאותן שאלות שוב ושוב. את התשובה ל "מה היה לו?" ותואמיה "האם זה היה צפוי?" "הוא היה חולה?" כבר שקלתי להקליט, ולתת בכניסה למבקרים עם ווקמן או MP3, או אולי לעשות עמדת מחשב בכניסה לבית. כנסו, תשמעו, תבואו לדבר אח"כ. אחרי היומיים הראשונים זה נהייה רוטיני שחבל"ז.

גיליתי שאחרי התשובה הנ"ל משתרר שקט מוזר. על מה מדברים? מזג האויר בבית הקברות? מתי עושים פיקניק ביחד שם? (יש שם אחלה מדשאות. ודי שקט שם)? או אולי על העבודה ומה קרה איתך בעשרים שנה האחרונות מאז נפגשת עם הדוד הזה?

עם אנשים מהעבודה זה משעשע, כי עם רובם אין לך על מה לשוחח, והרי להם לא נעים להטריד אותך בזוטות. מצד שני, אלה אנשים שכל הקשר איתם הוא...בעבודה, ושבעה היא לא הזמן האידאלי להתחיל לפתח מערכות יחסים.

אז התאמתי את השיחה לאדם שמולי, בשביל למלא את החלל הריק.
עם חברים - רכילות על חברים אחרים, עם אנשים מעברו של אבי על עברו, עם שכנים שלא ראיתי כבר עשרים שנה על הילדים שלהם...
הקיצור, וויפ אנטרטיימנט.

אה, ומועד הפיקניק יפורסם בהמשך. הפגישה ליד "שער החיים" (תגידו שזה לא שם אירוני לכניסה לבית קברות...ככה זה בבית קברות ירקון.)
אה, יש שם גם בכניסה לוח ענק ואלקטרוני.....אשכרה כמו נתב"ג, המראות (נשמות שלא ארזו לבד, למלאך שבצד ימין) ונחיתות (של הקרובים על קרקע המציאות).


ובכלל השבעה...דודה שלי, שהגיעה מארה"ב וישנה אצלנו, תארה זאת יפה...כל ערב מקפלים את המסעדה (מניילנים צלחות של כיבוד אחרי שממלאים אותם למחר, מכבים את המיחם הענק של המים, מזיזים כסאות, שוטפים רצפה, וכל זה...ואז יושבים לאכול משהו, ב-11, 12 בלילה, (הרגל ממש לא דיאטטי) כי כל הערב היו תפילות ואנשים ואתה די רעב, אבל לא נעים לבלוס מול מנחמים...)
ובבוקר פותחים את המסעדה, מחכים לקליינטים.
מכיוון שבעוונות אחיי הם לא נשואים, ואשתי מטופלת בילדים, נאלצנו אנו האבלים לעבוד, בניגוד למנהג שהאבלים לא עושים כלום. באמת הרגשנו כמו בועלים במסעדה.


אקצר כאן, שיישאר לכם חשק לקרוא את פרקי ההמשך הסדרה - "אבל 2007 - ספר מסע"

ובפרקים הבאים

* איך מעבירים את הזמן בשבעה?

* מערכת הפניית מנחם לאבל שאליו הגיע

* בחירת מצבה בקטלוג לייב (מונח טעון אך מדויק) אונליין

* תפילות - לא מה שחשבתם, ומה זה לעזאזל 'שיזבא'

ועוד

ביי בנתיים,
W