שלהבותיה

למרות שחבל שאתה גר במרקז ואני בחיפה ,יש משהו טוב בזה: כאשר אני כן רואה אותך, אנו מבלים הרבה זמן ביחד, וישנים ביחד. כאשר אני ישנה אני מרגישה אותך לידי וכאשר אתה מתעורר אני לצידך. אני כל כך נהנית מהמגע שלך,מהאינטימיות איתך, מהדיבורים איתך. במיוחד מפעם שעברה שהייתי איתך וטיילנו בלילה,כאשר הכי רומנטי, בשכונות היפות ביותר בתל-אביב-וגיליתי שזו כן עיר יפה תודות לך, והייתה לנו שיחה מעניינת ואז חזרנו אלייך והייתה לנו פרטיות בחדר שלך להיות ביחד.
תודה לך על החום,האיכפתיות,הסובלנות,החיבה,החוכמה והחוש הומור שיש לך ועל הבטחון שאתה נותן לי עם הרוגע, הדומיננטיות והבטחון העצמי שיש לך. אומרים שפוגשים את האנשים הנכונים בזמן שצריך אותם ואיתך זה בהחלט נכון. עזרת לי להתגבר על תקופה רעה בחיים שלי, בלי שעשית דבר מסויים רק מפני שאתה זה אתה.

לדברים שאינם יש נוכחות עצומה,יותר מאשר יש למה שנמצא,העובדה שהם אינם זועקת,הריקנות מהדהדת ונושאים אותם בלב עם עוד הרבה דברים אחרים. דברים אהובים לא באמת נעלמים ונאבדים רק כאשר רוצים לתת להם להשתחרר. אולי עדיף לעשות כך? לא- שווה לכאוב בשבילם, געגוע יוצרת ציפיה, עושה דבר ליקר ערך יותר, אהוב יותר.

בני אדם אוהבים להיות ערומים נפשית, חשופים, פגיעים, חופשיים מבגדים שמחממים אבל גם מכבידים, יותר חיים יותר קרובים לתמצית האדם.

הכל משתנה תמיד, החיים הם אוסף של מצבות המזכירים דברים שאינם עוד. שום דבר הוא לא יציב, במיוחד נפש האדם, אבל טוב שכך כי אם דברים לא היו משתנים לא היה מקום לדברים חדשים, אולי יותר טובים.

חיוך-קו עקום שמיישר הכל 😄
כשקשה דע שאתה בעלייה !
שיפוט טוב בא מניסיון-ניסיון בא משיפוט רע...

אני תמיד צריכה להתמסר למשהו או מישהו,בעיקר מישהו, להרגיש שמשהו הוא מוקד האנרגיה שלי, מטרת הזרימה שלו וכך גם מקור הזרימה, מחיה, לוקח את מה שאני נותנת. כי כאשר לוקחים ממלאים איזה ריק בתוכנו ומבליטים אותו וכאשר נותנים מראים שיש שפע. רק שלפעמים אחרי זה נשארים חשופים ,פגיעים לא לגמרי אדונים לנשמתינו שממנה לקחנו חתיכה קטנה והשארנו אצל אדם אחר שאולי לא מודע לכך.
מהות השליטה היא לא כאשר נותנים לאדם אחר להשפיל או להכות למרות שזה גם, אלא שנותנים לאדם אחר להשפיע על חיינו,רגשותינו ומחשבתינו, לוותר על השליטה בעצמנו ולתת לו להיכנס פנימה אל המקום בו אנו מתחבאים משאר העולם, שומרים על עצמנו מכאב ומזעזוע באמונה שלא יכאב לנו ומרצון להיפתח ולשחרר סתימות.
ראיתי פעם תמונה בקלפי טארוט בו יש עולם מכוסה בים סוער שבתוכו שוכבת מכורבלת אישה ערומה. רק שבעצם העולם הזה הוא בועה שמחזיק אותו מישהו אחר בחיבוק והיא יודעת זאת ולכן פרוש על שפתיה חיוך רגוע ובטחון מלא...
אני כותבת רק על עולמי הפנימי כי בעצם מבחוץ חיי קפואים בזמן אחרי ביתספר ולפני צבא, מרחפת, מבלה,בתוך בועה של חוסר חיים אמיתיים,מחכה