השלולית של הנפש

"תכתוב, תתעד", היא אומרת לי ואני תוהה מה יוצא לה מהאכפתיות הזו.
אז אני חוזר לפינה המוכרת שלי: "כתוב, תעד", אני מתקן אותה.
או אז היא קמה מהשולחן, קימה עייפה שכזו, מהסוג שכבר ראה דבר או שניים בחיים. קימה שאומרת שהדיון נגמר, אך לשנינו ברור שלא נגענו בנקודה החשובה באמת. האמנם הצלחתי להתחמק?
"לא פרסמתי דבר מזה שנים ויש לי שני חוקים: הטחת הדיעות שלי בקול נעשית רק על ספת הפסיכולוג, והגיגי מסיימים את חייהם במגירה."
בחוסר התרשמות מובהק קמה נועה, ששמה אינה נועה בהגייה מקומית, אלא "NUA" (סיפרה לי שהרו את אימה בדרום אפריקה, והיא נולדה בכלל בהולנד. ו"נוע" זה השם של השחור שנתן מזכרת בת תשעה חודשים לאמה, שלימים חזרה לדרום אפריקה עם בתה, ולאחר התאהבות מחדש חזרו שלושתם להולנד, כמשפחה, ולאחר שנים ניצלו את היהדות של האם כדי לעשות עליה די אווילית לדעתי).
אבקש שלא להרחיב כאן מדי, ואני מודה שאף נסחפתי בפירוט. אני נוטה לעשות זאת לפעמים וכשאני שם לב אני מתנצל.
אז נועה קמה את הקימה של "הדיון הסתיים אך לא נסתיים", ונכנסה לחדר השינה שלי. נכנסתי אחריה רק כדי לראות שהיא בוחנת את המגירות. יצאתי מחדר השינה, חזרתי לסלון ורגע לאחר שהתיישבתי על הספסל שבה נועה ובידה ערימת דפים. "אלה הסיפורים שלך? זה מה שאתה כותב?" תבעה לדעת. הנהנתי בחוסר רצון מסוים.
"לפעמים אין ברירה. אתה מבין? לפעמים זה 'מכתוב', אתה מבין? אתה הולך לפרסם משהו מתוך כל אלה בבלוג שלך בתור פוסט המשך ליתר הפוסטים."
"מכתוב???"
"כן, מכתוב. מכתוב עליך שאני מכריחה אותך לפרסם משהו בבלוג, לאחר שנים שלא פרסמת". אמרה והתיישבה לידי, ערימת הדפים עדיין בידה ואני תוהה מה תעשה בה.
נועה הביטה בי, ואז בחבילת הדפים הכתובים ששכבו במגירה כמה שנים, ואז שוב בי, ואז קפצה על רגליה בבת אחת, ממש כמו מקק טיפס במעלה רגלה. אני יודע: מקק טיפס פעם במעלה רגלי. זה מקפיץ.
המשכתי לשבת באדישות האופיינית לי, והסכמתי.
מאוחר מדי. נועה עלתה על הענין האמיתי.
"אני תובעת ממך שאתה תגיד לי עכשיו איפה הסיפורים הבאמת סיפורים שלך, לא אלה שאתה שומר לפאקינג עו"ש שלך". פניה הרצינו ולרגע חששתי ששוב עשיתי משהו לא בסדר, כי זאת יש לדעת - הגם שנועה ואני בקשר קרוב מאז תחילת הלימודים באקדמיה (ודי, זה באמת לא עניינכם מה למדנו), בואו נאמר שאנחנו בקשר מעל עשרים שנים, וכן - היתה לנו פעם שיחה על בדסמ, וכן, היא נשלטת כדבעי, וכן אני שולט אדיש ולא, לא קרה כלום מעבר לשיחה. לא לפני עשרים שנה ולא לאחרונה. ולא בין לבין.
"הם פה", עניתי מבלי לזוז ממקומי, ונועה חזרה לשבת לידי, מניחה את כף ידה על ברכי, ומעלה אותה במעלה הרגל, ובחזרה למטה, כמנסה להרגיע אותי. וכבר נאמה לי בעבר שמעט יותר אדיש ממני מוגדר מת. אז מה לעזאזל היא רוצה?
"בחרי סיפור ואפרסם", אני מפטיר ושולח אותה להכין קפה. היא חוזרת, מניחה את הכוס על השולחן, מתיישבת וחוזרת ללטף את רגלי: "נכון שהסיפורים האמיתיים שלך לא נכתבו עדיין?"
אני מגלה ניצני התעוררות. זו התחושה הזו שחיוך ועירנות מתערבבים ביחד: "הכל אצלי בראש. יש לי סידרה קומית שלמה, עם שבעה פרקים מלאים בנושאים של פוליטיקה. יש לי סיום של סיפור בשם "חמישה עטלפים עיוורים" שכתבתי בעברית ומחכה למפגש עם פאביו שיחזור מברזיל כדי שנתרגם ביחד לפורטוגזית כי הבטחתי לו שאת הסיום לסיפורו אכתוב אני. יש לי לפחות שמונה סיפורי בדסמ באורך של כמה עשרות עמודים. הכל אצלי בראש. אני רק לא מצליח להביא את עצמי לכתוב את זה. אני מוצא שאני מסתפק בלספר את הסיפורים לעצמי. הסיפורים שבמגירה זה לא מכתוב, זה עולב ספרותי שאני חייב להוציא מראשי, והנייר סובל הכל".
סיימתי לדבר וגחנתי למשוך את הכוס אלי. הקפה עדיין לוהט שם בפנים. מת על הרעש של יניקת הקפה החם מהכוס.
"יותר מדי זמן שאתה בלי שפחה. אתה צריך שמישהי תדאג לך", טון דאגני שכזה תמיד השפיע עלי כמו רגיעון לילה של הדס. העירנות כמעט פגה ובדיוק אז נועה הרימה את ידה מעל ברכי ואמרה, תוך שאני מחזיר את הכוס למקומה ומסתובב אליה רק כדי לראותה מדברת - חושבת לכיוון התקרה, בקול צלול:
"אתה לא תפרסם משהו מהמגירה. אתה גם לא תפרסם משהו שאצלך בראש. על שני אלו אין לי שליטה. אתה תפרסם משהו שנעשה אנחנו. ואני אחראית לכך שאנחנו נעשה סשן שיהיה שווה פרסום". אמרה והרכינה ראשה לעברי.
"גם זה מכתוב?"
"לא. זה מדאורייתא".
"דאורייתא תקראי לבת שלך אחרי שתתפסי אותה עם אשך ב..."
נועה סבה בחדות לעברי ועשתה תנועה של להפליק לי ועצרה עצמה שברירון שניה לפני שידה נגעה בפני. לא זעתי ממקומי. לקחתי את ידה והעברתי על לחיי: "זה מה שאת רוצה? להפליק לי? עד כדי כך אני מכעיס אותך?" השתדלתי שיצא לי טון הכי אנושי שאני מסוגל. מי שמכיר אותי יודע שתמונתי מופיעה ליד "חתול כעסן" בויקיפדיה.
"אתה ראוי למכות. לא לפליק. אני פשוט לא מסוגלת לסטור לך."
"אעמוד בכך אם זה רצונך, אך זה לא יהיה בדסמי. 'צטער, אני לא בדסמי אתך."
"היה שלב שבו אוחיינתי לך? היה שלב שבו אתה אוחיינת לי? יש בינינו קירבה משפחתית שלא ידעתי עליה?", שואלת נועה.
"בדסמ בינינו? יצאת מדעתך?", אני עונה כרובוט.
"בדסמ בינינו. תחשוב על זה: אתה שולט סרוח כשני עשורים. אני נשלטת נפלאה לא פחות זמן ממך. אתה באמת חושב שאתה מסוגל לעשות לי משהו שיגרום לי לנתק אתך קשר? לדעתי לא קיימת סכנה כזו ולא אסכן את הקשר שלנו בעד שום דבר שבעולם. אבל אני כן רוצה להעניק לך חויה ששווה לך לספר עליה".
"אני... " בכנות שניסיתי לומר משהו. רק, מה לעזאזל עונים לזה?
"אתה יודע שאני מנגנת כינור חצי מקצועית. אני רוצה שתמצא דרך לשלב את זה בסשן. התפקיד שלי יהיה לדאוג שהסשן יהיה ראוי לפרסום. התפקיד שלך יהיה לכתוב על זה".
אמת. הכינור תמיד היה שם. הזדמן לי גם להגיע לכמה אירועים שבהם ניגנה ואכן, תמיד הערצתי את שמיעתה המוסיקלית. פעם הכריחה אותי לספור נקישות של משולש ביצירה של באך. חשבתי שיצאה מדעתה עד שלפתע היצירה נשמעה אחרת לגמרי. אבל סשן עם כינור? מה השלב הבא? לצרף את המוכר מהפיצה לסשן עם גרביל? אבל הכינור... לעזאזל... אולי זה לא כזה רעיון רע.
אז אני עושה את מה שאני יודע לעשות.
משכתי את נועה מהשערות ביד אחד, גררתי אותה עד לקצה הספה, הרמתי בזהירות את הכינור הארוז ובאגרסיה שכה הפוכה לעדינות שבה החזקתי את הכינור, גררתי את נועה מהשיערות, על הריצפה, עד למיטה. נועה התישבה על המיטה, חלצה את הכינור מהתיק, והתישבה על קצה המיטה.
"אה-אה-אה... לא לא לא..." אני אומר בטון מחויך. "לנגן כך תנגני לחבר שלך. שכבי פה על הגב. ראש למטה. הכינור עליך שלא ארגיש בו. מכירה את החלק האחרון ב"ארבע העונות"? בטח מכירה. שמעתי אותך מנגנת אותו. הכינור כאילו מנגן לך אותו לבד אז זה צריך להיות לך קל".
"זה?" שאלה בעוד אני מכוון את ראשה כך שיפול מעבר למיטה, גרונה מוכן למלא את חלקו בעיסקה. לא עניתי.
הסתובבתי לארון הבגדים ובתנועה מיומנת שלפתי שוט ישן. די סתמי למען האמת.
וכך, עם בגדים עליה, ללא הכנה מקדימה, נשכבה נועה על המיטה כפי שהנחיתי אותה, הכינור מונח על חזה, ואני עומד עם איברי המתנדנד מעל פניה. ניגשתי לצד השני של המיטה ובמשיכה עזה משכתי את מכנסי הטייץ בבת אחת ממנה. או אז חזרתי למקומי הקודם.
לא עמד לי בהתחלה, תיאמר האמת. ההתרחשות היתה מהירה למדי לטעמי. אך כאשר ראיתי את מבטה הכנוע של נועה מתחתי, ניאותתי להכניס את איברי לפיה. לא לפני שירקתי על פניה, רק כדי לחמם את האוירה כמו שאומרים. מעין כרטיס כניסה שהיא צריכה לשלם כדי להפגין נחישות. ונחישות הופגנה.
הנחישות שהופגנה עשתה את שלה, ומקץ מספר שניות, טחנתי את גרונה באופן אגרסיבי בעת שנועה מנגנת מבלי לוותר על הרצף המוסיקלי. מדי פעם נועה נחנקה, נשתנקה, התקשתה כך או אחרת, אבל המשיכה לבצע גרון עמוק תוך נגינת הקטע האחרון של "ארבע העונות". היה שם רוק, היתה שם נזלת, היה שם חוסר התחשבות, החפצה משפילה ופרץ של כנות הדדית בדסמית נדירה. היתה שם עוררות מינית שהוציאה אותי מאדישותי. היתה שם נועה. לגמרי. אז הייתי גם אני. לגמרי.
ואז זהו.
כלום.
שקט.
חיכיתי לזה: היצירה נגמרה ו"סחבק" מתמהמה.
הרמתי את השוט תוך שאני נשען מעט יותר על המיטה עם ברכי, והצלפתי בנועה בתנועה מדויקת, חזקה להפתיע וכמובן כואבת, מאד כואבת, בחיבור שבין שתי הרגליים, אותו חיבור שעדיין "מוגן" בתחתון: "עד שאני גומר, את ממשיכה לנגן."
לא היה צורך להרים את הקול. גם בסימן קריאה אין צורך. כך זה כשמכירים זמן רב כל כך. נועה כמובן ציינה שהחלק האחרון ביצירה הוא יחסית קצר.
"עכשיו את מאלתרת," אמרתי והצלפתי עוד. חזק יותר. מהר יותר. מדויק פחות. כווננתי את ברכי, כך שאברי יחזור למקומו, בתוך גרונה, ונועה עשתה כמיטב יכולתה לאלתר. יצא גרוע לאללה, תודה על ההתעניינות, אבל מה שהדליק אותי היה שבכל פעם שהיא ביקשה להפסיק, היא קיבלה עוד הצלפות. המסר היה ברור: את הולכת לקבל הצלפות עד שתגמירי אותי.
אז היא הגמירה אותי. מעולם לא חשבתי שלגמור למישהי בגרון לצלילי אילתורים יכול להיות כל כך צורם באוזן.
מה שעורר אצלי בעיה אחרת: לא היה פה שום חוסר נוחות מצידה. אני לא יכול לחיות עם זה כך. שלושה סימני קריאה. ועוד שלושה רק כדי להציף את תסכולי. העובדה שאנו מכירים זמן כה רב גורמת לנועה להרגיש בנוח במחיצתי, ויהי מה. ענין זה יתוקן כעת.
משכתי את נועה שוב מהשיער, והפעם למרפסת. נועה נגררה אחרי מנסה לאחוז בשערה ביד אחת וביד בוטחת המשיכה להחזיק בכינור, ואז התיישבה על הריצפה, מחזיקה עדיין את הכינור. אני הדלקתי ג'וינט (ולכו קיבינימט כל אלו שלא מעריכים ג'וינט בסשן), ונועה שאלה מה לנגן עכשיו.
"ג'אם סשן, בייבי, ג'אם סשן". ובזמן שנועה ניגנה בחוסר נוחות כה משווע, השתנתי לה בפה, בעוד אני מחזיק ביד את הג'וינט האמור. הכינור לא נגע בי ולו פעם אחת. שתן לא ברח מפיה ולו טיפה אחת.
כשסיימתי להשתין, נועה המשיכה לנגן עד שהואלתי לצאת מפיה וסיימתי גם לעשן. אז קמה להחזיר את הכינור למקומו, וחזרה עם הקפה שלי, שכבר היה קר, למרפסת.
"אתה באמת הארד קור מאדר פאקר". ציינה בטון עובדתי.
"אכתוב על זה פוסט". ציינתי באדישות.