השלולית של הנפש

"תכתוב, תתעד", היא אומרת לי ואני תוהה מה יוצא לה מהאכפתיות הזו.
אז אני חוזר לפינה המוכרת שלי: "כתוב, תעד", אני מתקן אותה.
או אז היא קמה מהשולחן, קימה עייפה שכזו, מהסוג שכבר ראה דבר או שניים בחיים. קימה שאומרת שהדיון נגמר, אך לשנינו ברור שלא נגענו בנקודה החשובה באמת. האמנם הצלחתי להתחמק?
"לא פרסמתי דבר מזה שנים ויש לי שני חוקים: הטחת הדיעות שלי בקול נעשית רק על ספת הפסיכולוג, והגיגי מסיימים את חייהם במגירה."
בחוסר התרשמות מובהק קמה נועה, ששמה אינה נועה בהגייה מקומית, אלא "NUA" (סיפרה לי שהרו את אימה בדרום אפריקה, והיא נולדה בכלל בהולנד. ו"נוע" זה השם של השחור שנתן מזכרת בת תשעה חודשים לאמה, שלימים חזרה לדרום אפריקה עם בתה, ולאחר התאהבות מחדש חזרו שלושתם להולנד, כמשפחה, ולאחר שנים ניצלו את היהדות של האם כדי לעשות עליה די אווילית לדעתי).
אבקש שלא להרחיב כאן מדי, ואני מודה שאף נסחפתי בפירוט. אני נוטה לעשות זאת לפעמים וכשאני שם לב אני מתנצל.
אז נועה קמה את הקימה של "הדיון הסתיים אך לא נסתיים", ונכנסה לחדר השינה שלי. נכנסתי אחריה רק כדי לראות שהיא בוחנת את המגירות. יצאתי מחדר השינה, חזרתי לסלון ורגע לאחר שהתיישבתי על הספסל שבה נועה ובידה ערימת דפים. "אלה הסיפורים שלך? זה מה שאתה כותב?" תבעה לדעת. הנהנתי בחוסר רצון מסוים.
"לפעמים אין ברירה. אתה מבין? לפעמים זה 'מכתוב', אתה מבין? אתה הולך לפרסם משהו מתוך כל אלה בבלוג שלך בתור פוסט המשך ליתר הפוסטים."
"מכתוב???"
"כן, מכתוב. מכתוב עליך שאני מכריחה אותך לפרסם משהו בבלוג, לאחר שנים שלא פרסמת". אמרה והתיישבה לידי, ערימת הדפים עדיין בידה ואני תוהה מה תעשה בה.
נועה הביטה בי, ואז בחבילת הדפים הכתובים ששכבו במגירה כמה שנים, ואז שוב בי, ואז קפצה על רגליה בבת אחת, ממש כמו מקק טיפס במעלה רגלה. אני יודע: מקק טיפס פעם במעלה רגלי. זה מקפיץ.
המשכתי לשבת באדישות האופיינית לי, והסכמתי.
מאוחר מדי. נועה עלתה על הענין האמיתי.
"אני תובעת ממך שאתה תגיד לי עכשיו איפה הסיפורים הבאמת סיפורים שלך, לא אלה שאתה שומר לפאקינג עו"ש שלך". פניה הרצינו ולרגע חששתי ששוב עשיתי משהו לא בסדר, כי זאת יש לדעת - הגם שנועה ואני בקשר קרוב מאז תחילת הלימודים באקדמיה (ודי, זה באמת לא עניינכם מה למדנו), בואו נאמר שאנחנו בקשר מעל עשרים שנים, וכן - היתה לנו פעם שיחה על בדסמ, וכן, היא נשלטת כדבעי, וכן אני שולט אדיש ולא, לא קרה כלום מעבר לשיחה. לא לפני עשרים שנה ולא לאחרונה. ולא בין לבין.
"הם פה", עניתי מבלי לזוז ממקומי, ונועה חזרה לשבת לידי, מניחה את כף ידה על ברכי, ומעלה אותה במעלה הרגל, ובחזרה למטה, כמנסה להרגיע אותי. וכבר נאמה לי בעבר שמעט יותר אדיש ממני מוגדר מת. אז מה לעזאזל היא רוצה?
"בחרי סיפור ואפרסם", אני מפטיר ושולח אותה להכין קפה. היא חוזרת, מניחה את הכוס על השולחן, מתיישבת וחוזרת ללטף את רגלי: "נכון שהסיפורים האמיתיים שלך לא נכתבו עדיין?"
אני מגלה ניצני התעוררות. זו התחושה הזו שחיוך ועירנות מתערבבים ביחד: "הכל אצלי בראש. יש לי סידרה קומית שלמה, עם שבעה פרקים מלאים בנושאים של פוליטיקה. יש לי סיום של סיפור בשם "חמישה עטלפים עיוורים" שכתבתי בעברית ומחכה למפגש עם פאביו שיחזור מברזיל כדי שנתרגם ביחד לפורטוגזית כי הבטחתי לו שאת הסיום לסיפורו אכתוב אני. יש לי לפחות שמונה סיפורי בדסמ באורך של כמה עשרות עמודים. הכל אצלי בראש. אני רק לא מצליח להביא את עצמי לכתוב את זה. אני מוצא שאני מסתפק בלספר את הסיפורים לעצמי. הסיפורים שבמגירה זה לא מכתוב, זה עולב ספרותי שאני חייב להוציא מראשי, והנייר סובל הכל".
סיימתי לדבר וגחנתי למשוך את הכוס אלי. הקפה עדיין לוהט שם בפנים. מת על הרעש של יניקת הקפה החם מהכוס.
"יותר מדי זמן שאתה בלי שפחה. אתה צריך שמישהי תדאג לך", טון דאגני שכזה תמיד השפיע עלי כמו רגיעון לילה של הדס. העירנות כמעט פגה ובדיוק אז נועה הרימה את ידה מעל ברכי ואמרה, תוך שאני מחזיר את הכוס למקומה ומסתובב אליה רק כדי לראותה מדברת - חושבת לכיוון התקרה, בקול צלול:
"אתה לא תפרסם משהו מהמגירה. אתה גם לא תפרסם משהו שאצלך בראש. על שני אלו אין לי שליטה. אתה תפרסם משהו שנעשה אנחנו. ואני אחראית לכך שאנחנו נעשה סשן שיהיה שווה פרסום". אמרה והרכינה ראשה לעברי.
"גם זה מכתוב?"
"לא. זה מדאורייתא".
"דאורייתא תקראי לבת שלך אחרי שתתפסי אותה עם אשך ב..."
נועה סבה בחדות לעברי ועשתה תנועה של להפליק לי ועצרה עצמה שברירון שניה לפני שידה נגעה בפני. לא זעתי ממקומי. לקחתי את ידה והעברתי על לחיי: "זה מה שאת רוצה? להפליק לי? עד כדי כך אני מכעיס אותך?" השתדלתי שיצא לי טון הכי אנושי שאני מסוגל. מי שמכיר אותי יודע שתמונתי מופיעה ליד "חתול כעסן" בויקיפדיה.
"אתה ראוי למכות. לא לפליק. אני פשוט לא מסוגלת לסטור לך."
"אעמוד בכך אם זה רצונך, אך זה לא יהיה בדסמי. 'צטער, אני לא בדסמי אתך."
"היה שלב שבו אוחיינתי לך? היה שלב שבו אתה אוחיינת לי? יש בינינו קירבה משפחתית שלא ידעתי עליה?", שואלת נועה.
"בדסמ בינינו? יצאת מדעתך?", אני עונה כרובוט.
"בדסמ בינינו. תחשוב על זה: אתה שולט סרוח כשני עשורים. אני נשלטת נפלאה לא פחות זמן ממך. אתה באמת חושב שאתה מסוגל לעשות לי משהו שיגרום לי לנתק אתך קשר? לדעתי לא קיימת סכנה כזו ולא אסכן את הקשר שלנו בעד שום דבר שבעולם. אבל אני כן רוצה להעניק לך חויה ששווה לך לספר עליה".
"אני... " בכנות שניסיתי לומר משהו. רק, מה לעזאזל עונים לזה?
"אתה יודע שאני מנגנת כינור חצי מקצועית. אני רוצה שתמצא דרך לשלב את זה בסשן. התפקיד שלי יהיה לדאוג שהסשן יהיה ראוי לפרסום. התפקיד שלך יהיה לכתוב על זה".
אמת. הכינור תמיד היה שם. הזדמן לי גם להגיע לכמה אירועים שבהם ניגנה ואכן, תמיד הערצתי את שמיעתה המוסיקלית. פעם הכריחה אותי לספור נקישות של משולש ביצירה של באך. חשבתי שיצאה מדעתה עד שלפתע היצירה נשמעה אחרת לגמרי. אבל סשן עם כינור? מה השלב הבא? לצרף את המוכר מהפיצה לסשן עם גרביל? אבל הכינור... לעזאזל... אולי זה לא כזה רעיון רע.
אז אני עושה את מה שאני יודע לעשות.
משכתי את נועה מהשערות ביד אחד, גררתי אותה עד לקצה הספה, הרמתי בזהירות את הכינור הארוז ובאגרסיה שכה הפוכה לעדינות שבה החזקתי את הכינור, גררתי את נועה מהשיערות, על הריצפה, עד למיטה. נועה התישבה על המיטה, חלצה את הכינור מהתיק, והתישבה על קצה המיטה.
"אה-אה-אה... לא לא לא..." אני אומר בטון מחויך. "לנגן כך תנגני לחבר שלך. שכבי פה על הגב. ראש למטה. הכינור עליך שלא ארגיש בו. מכירה את החלק האחרון ב"ארבע העונות"? בטח מכירה. שמעתי אותך מנגנת אותו. הכינור כאילו מנגן לך אותו לבד אז זה צריך להיות לך קל".
"זה?" שאלה בעוד אני מכוון את ראשה כך שיפול מעבר למיטה, גרונה מוכן למלא את חלקו בעיסקה. לא עניתי.
הסתובבתי לארון הבגדים ובתנועה מיומנת שלפתי שוט ישן. די סתמי למען האמת.
וכך, עם בגדים עליה, ללא הכנה מקדימה, נשכבה נועה על המיטה כפי שהנחיתי אותה, הכינור מונח על חזה, ואני עומד עם איברי המתנדנד מעל פניה. ניגשתי לצד השני של המיטה ובמשיכה עזה משכתי את מכנסי הטייץ בבת אחת ממנה. או אז חזרתי למקומי הקודם.
לא עמד לי בהתחלה, תיאמר האמת. ההתרחשות היתה מהירה למדי לטעמי. אך כאשר ראיתי את מבטה הכנוע של נועה מתחתי, ניאותתי להכניס את איברי לפיה. לא לפני שירקתי על פניה, רק כדי לחמם את האוירה כמו שאומרים. מעין כרטיס כניסה שהיא צריכה לשלם כדי להפגין נחישות. ונחישות הופגנה.
הנחישות שהופגנה עשתה את שלה, ומקץ מספר שניות, טחנתי את גרונה באופן אגרסיבי בעת שנועה מנגנת מבלי לוותר על הרצף המוסיקלי. מדי פעם נועה נחנקה, נשתנקה, התקשתה כך או אחרת, אבל המשיכה לבצע גרון עמוק תוך נגינת הקטע האחרון של "ארבע העונות". היה שם רוק, היתה שם נזלת, היה שם חוסר התחשבות, החפצה משפילה ופרץ של כנות הדדית בדסמית נדירה. היתה שם עוררות מינית שהוציאה אותי מאדישותי. היתה שם נועה. לגמרי. אז הייתי גם אני. לגמרי.
ואז זהו.
כלום.
שקט.
חיכיתי לזה: היצירה נגמרה ו"סחבק" מתמהמה.
הרמתי את השוט תוך שאני נשען מעט יותר על המיטה עם ברכי, והצלפתי בנועה בתנועה מדויקת, חזקה להפתיע וכמובן כואבת, מאד כואבת, בחיבור שבין שתי הרגליים, אותו חיבור שעדיין "מוגן" בתחתון: "עד שאני גומר, את ממשיכה לנגן."
לא היה צורך להרים את הקול. גם בסימן קריאה אין צורך. כך זה כשמכירים זמן רב כל כך. נועה כמובן ציינה שהחלק האחרון ביצירה הוא יחסית קצר.
"עכשיו את מאלתרת," אמרתי והצלפתי עוד. חזק יותר. מהר יותר. מדויק פחות. כווננתי את ברכי, כך שאברי יחזור למקומו, בתוך גרונה, ונועה עשתה כמיטב יכולתה לאלתר. יצא גרוע לאללה, תודה על ההתעניינות, אבל מה שהדליק אותי היה שבכל פעם שהיא ביקשה להפסיק, היא קיבלה עוד הצלפות. המסר היה ברור: את הולכת לקבל הצלפות עד שתגמירי אותי.
אז היא הגמירה אותי. מעולם לא חשבתי שלגמור למישהי בגרון לצלילי אילתורים יכול להיות כל כך צורם באוזן.
מה שעורר אצלי בעיה אחרת: לא היה פה שום חוסר נוחות מצידה. אני לא יכול לחיות עם זה כך. שלושה סימני קריאה. ועוד שלושה רק כדי להציף את תסכולי. העובדה שאנו מכירים זמן כה רב גורמת לנועה להרגיש בנוח במחיצתי, ויהי מה. ענין זה יתוקן כעת.
משכתי את נועה שוב מהשיער, והפעם למרפסת. נועה נגררה אחרי מנסה לאחוז בשערה ביד אחת וביד בוטחת המשיכה להחזיק בכינור, ואז התיישבה על הריצפה, מחזיקה עדיין את הכינור. אני הדלקתי ג'וינט (ולכו קיבינימט כל אלו שלא מעריכים ג'וינט בסשן), ונועה שאלה מה לנגן עכשיו.
"ג'אם סשן, בייבי, ג'אם סשן". ובזמן שנועה ניגנה בחוסר נוחות כה משווע, השתנתי לה בפה, בעוד אני מחזיק ביד את הג'וינט האמור. הכינור לא נגע בי ולו פעם אחת. שתן לא ברח מפיה ולו טיפה אחת.
כשסיימתי להשתין, נועה המשיכה לנגן עד שהואלתי לצאת מפיה וסיימתי גם לעשן. אז קמה להחזיר את הכינור למקומו, וחזרה עם הקפה שלי, שכבר היה קר, למרפסת.
"אתה באמת הארד קור מאדר פאקר". ציינה בטון עובדתי.
"אכתוב על זה פוסט". ציינתי באדישות.

הבוקר מביא עמו
אפילת שגרת יום נוספת.
קימה מיצועה של עלובה יזועה
עם תקוה קטנה, משכבר נכזבת:
אחיזת מעט ברסיסי מזכרת,
מחליקה את היאוש מעט יותר
אל תוך יומך.

ואת שואלת מדוע חייבים הדברים להיות כך,
להתנפץ עלינו בשאון וכה חסרי הרמוניה...
אומר לך מדוע, יקירה
גוש בשר מלא תהיות שלי.

כך זה כשאת גיהנום וגן עדן.
כך זה כשאת המוסיקה
את היא היא התחושה
כשההרמוניה של השוט מחליק אותך -
בי אני מצליף.

"את גמישה?", אני מקליד לך שאלה.
המסך מקפיץ לי את שורת ההודעה שלך: "לגבי השעות? תראה, אני לא נערת גומי, אבל נסתדר..."
יותר מאוחר, בשיחה הנעימה בטלפון שאלת אותי מהי הפנטזיה הגדולה שלי, והבטחתי לספר לך כשניפגש.
יום ששי. לילה, מאוחר - לא מדי. את פותחת לי את הדלת ואני נכנס דרך המסדרון הקצר, החשוך, אל הסלון, המואר אך מעט יותר.
את מדליקה סיגריה ומושיטה לי ואז, מדליקה אחת גם לך.
צווארך הקצר מפנה אלי את גבתך המורמת, ואני עונה לך: "טוב, הפנטזיה שלי היא להזנות אותך. כלומר, לשלם לך".
את שותקת. זה טוב או רע? אני מושך שאיפה נוספת ומוסיף - "הכסף כמובן נשאר אצלך. זה תנאי. הכסף נשאר אצלך ואת תשתמשי בו".
את שותקת ולי נמאס.
אני מושך את הארנק המונח על השולחן, מתחת למפתחות, שולף שטר של חמשים שקלים ומגיש לך.
"זהו? זה כל מה שאני שווה?" את מעלה טרוניה ואני מושך את ידך, תוחב את השטר וסוגר את ידך סביבו בהנהון:
"את שווה כמו כל זונה אחרת שמסתובבת ברחוב, ואולי פחות. זה לא אומר שאת לא תתני שירות מעולה, אלא שאת סתם זונה.
אם יש לך בעיה עם זה, אין לי בעיה לוותר. קפה טוב בשילוב שיחה נעימה שווה בעיני לא פחות ממה שיכול להיות כאן. עכשיו, את רק..."
את נכנסת לדברי: "חמשים שקלים זה בסדר גמור, אדון".
"אז כבי את הסיגריה, כנסי לחדר השינה, תתפשטי ולמען השם, תדחפי משהו לתחת שלך. אני שונא את הנינוחות הזו שאת מקרינה.
אחרי שהחור שלך קיבל את הבאט פלאג, תתכנסי לתנוחת שש ותמתיני שאבוא. איפה השלט של הטלויזיה?"
עוברות כמה דקות, אני נהנה מהקפה של שעת לילה מאוחרת ואז מכבה את הטלויזיה ונכנס לחדר השינה, המסודר בקפדנות יתרה.
כן, עשינו את הענין הבדסמי ההוא, עם עוד כמה הטיות לכאן ולכאן כיד הדמיון הטובה עלי, ובסוף בעטתי אותך מהמיטה.
נפלת מהמיטה, נעלבת, ומיד נעמדת בחזרה מולי: "אני צריכה את הסיגריה שאחרי, אדון..."
עישנו את הסיגריה שאחרי, וכמו שסיכמנו, אני פונה ללכת. זוהי ההיכרות שאת מקצה לנו, זוהי ההיכרות שתהיה לנו.
אולי פעם, אני חושב, בקונסטלציה אחרת, משהו עמוק יותר יכול היה להיות מענין, אבל אלו החיים, ולפחות הגשמתי פנטזיה.
במכונית, עם שאני מסתדר במושב, מושך את חגורת הבטיחות, נופל הארנק בין הכסאות. אני מפריח קללה חרישית ומתכופף לחפשו.
השטר שלי, שנתתי לה, מונח שם, ולו נוספו לפתע שלושה שטרות דומים.
לעזאזל, אני חושב, ומחייג אליך. את לא מתרגשת, ועונה בחיוך הרוצה שיזהו אותו ממרחקים:
"לא שאלת, אבל גם לי היתה פנטזית סקס בתשלום.

"אני
שפחה, על ענן
רווחת נשימתה עמוק
אוחזת בידה ברק קטן ועדין ושוקלת:
הנה הנהג המעצבן, הטיפש מהבוקר
שמא אטיל ברקון קטנטון עליו?
והנה
שותפי החדש לחדר בעבודה –
והנה הברק מוטל בתנועת יד שובבה
ואפילו להביט בעיניו המופתעות אין זמן:
הרי לידי צלוחית ובה תותים וקצפת
ואיך אוותר על תותים וקצפת
בעודי על ענן?
והנה עוד שפחה, על ענן אחר
אך טיפה למטה ממני. היי, היא מחייכת אלי!
אני מחייכת חזרה
מנדנדת קלות את רגלי
והענן שלי נוסע, מוביל אותי הלאה.
אני
שפחה על ענן
והענן רק שלי!
עוד רגע קט, והנה כדור קטן בידי,
מוטל על השכן הבזוי
המביט בי מלמטה ומקנא:
לו אין ענן!
ואני, אני, אני...
אני, שפחה על ענן
איני יודעת כמה זמן
עוד נותר
עד שהגשם למטה
יאסוף אותי אליו.
והנה אתה למטה..."

את מביטה בי, נשנקת קלות מהתרגשות –
"זה לא באמת ענן... זה..."
ידיי מניחות אתגר
ואני מחריש לך:
"רגועה שלי, מלאכית שלי
הישארי 'שם' עוד מעט:
הענן שלך הוא אני"

אנשים שנוטים להמהם עצבנו את לריסה: בעיניה "מדובר בניסיון - לא מעודן - להרויח זמן כדי לסדר את המחשבות. כך לא מנהלים שיחה!"
אין לי מושג על מי דיברה לריסה. ריחפתי בעולמי...
רייץ' האריכה את נשימתה, וספרה שוב עד עשר. ואז המשיכה עוד מעט. המאמץ היה שווה: עם הגיעה לעשרים (ביחד עם הספירה הקודמת, באותה הנשימה, הגיעה כבר לשלושים) מצמצה לריסה בעיניה בחוזקה, וגחנה לעבר המאפרה. מצמוץ בעיניים אומר שלריסה שטחה את טיעוניה והיא מוכנה להקשיב. רייץ' העבירה מבטה אלי, כשואלת אם ברצוני להוסיף משהו לפני שהיא יורה את חיצי הגיונה. השפלתי עיני כאומר שאיני חלק מהשיחה, והנושא המשיך לגימל, שזהו שמה. מאז ומתמיד היתה ידועה כגימל: לחיצת יד, "אני גימל", אולי בדיחה וזהו. קשרי חברות אינם מתעכבים על שמות - ולכן גם אני איני יודע את שמה המלא של גימל. לא נורא – תיאלצו לסמוך על דברתי שגימל מציגה עצמה כגימל, ולגבי צורתה החיצונית, אוכל רק לומר את מה שאומר גם על רייץ' ועל לריסה: התעסקו בענייניכם.
"מתחילת החודש הראש שלי ביקר באסלה רק פעמיים (מתוכן פעם אחת היה שתן באסלה, ובפעם השניה, ובכן, הודגמתי לשולט טרי), נמסרתי רק פעם אחת (את זה אמרה בחיוך ממזרי), ורק פעם אחת זכיתי לסשן הגון. סשן מלא. סשן. נו, אתן יודעות. סשן..."
זיהיתי אצל רייץ' שהיא בוודאי הגיעה כבר לארבעים בספירתה, וכנראה שיקשה עליה להתאפק זמן רב.
אני יודע למה אני אוהב את רייץ': כל כך הרבה סיבות, אבל שימו לב: בעוד שרוב האנשים מקשיבים לך כשהם אוהבים את מה שאתה אומר, אצל רייץ', כאשר היא מקשיבה לך – אתה בצרה גדולה: כמות אדירה של ניוטרוני גאונית טסים במוחה ומנתחים את מה שאתה אומר, וכנראה שבדקות הקרובות לא תרגיש חכם במיוחד. עצתי לרוב – אל תכנסו לויכוחים עם רייץ'. האישה חכמה, שותקת, מקשיבה, וכשאתה לא רואה, יש לה טריק סודי (זה משהו שאני המצאתי עליה כדי להתמודד עם הסוגיה. למען האמת אין לי מושג איך זה קורה): היא נכנסת לגוגל, ויקיפדיה, מתקשרת לאבא החכם שלה (שמתקשר לסבא), ומזעיקה את מרבית כוחות ההגיון הפועלים בשוק: אכזריות, ישירות, היסטוריה, ציטוטים, נבואות, תזונה ובעצם כמעט עולם ומלואו. עוד לפני שסיימת לדבר השיחה הסתיימה: עוד מעט יגיע תורך ותקבל, בהתנסחות נעימה למדי, רצף לא מדי ארוך של טיעונים שיבהירו לך שכנראה הגיונך נשאר בתא המטען.
אז תרשו לי להרגיש מוחמא שרייץ' היא שפחתי וכמובן זוגתי. אפשר גם להיפך אם תתעקשו. אבל היא שלי.
אבל היא מתאפקת לבינתיים, הרייץ'.
וגימל ממשיכה את הנושא: "בתחילת הקשר, לא היה יום שלא הייתי נמסרת. אתם יודעים לכמה גברים אפשר לרדת בבר מבלי להכיר אותם? ואני מדברת על ערב אחד!" וכאן גימל המשיכה בתיאורים שאין ספק שמאד ימשכו את אלו שבדקה הקרובה יואילו לקרוא בלוג אחר. כמה אפשר לקרוא על "נמסרתי לזה שהשתין עלי בשירותים, והוא מסר אותי לזה שסטר לי, ירק עלי וגם השתין עלי..."
מיצינו, נכון?
לריסה קטעה בשלב מסוים את רצף התיאורים הצפוף למדי של גימל: "גם הראש שלי מבקר באסלה מדי פעם, ואני מבינה לגמרי שזה המקום שלי. אני לא נמסרת, כי האדון שלי לא יכול לסבול את המחשבה שמישהו אחר נוגע בי, אבל באופן עקרוני אם זה מה שהוא יחליט, אני לא אסרב. כמובן, לא אתן לאף אחד שאיני מכירה שישתין עלי בשירותים. זה אוילי בעיני ולא סביר שהאדון המדהים שלי יעביר אותי סיוט שכזה. מעבר לכך, כולנו זונות בידי האדונים שלנו שלא מפסיקים להכאיב, למסור, להשפיל, להבהיר מקום, לבודד ולשכנע אותנו על הדבר הבא. האמת היא שבמקום להודות לו על מה שהוא עשה לי עד היום, לעתים אני שוקלת להודות לו על מה שהשתכנע שלא לעשות, אם אתן מבינות את כוונתי, כל אחת לעצמה..."
אני מסיר מבטי מלריסה, מתלבט אם רייץ' הגיעה כבר לשמונים בספירתה...
פעם, כשהתוודיתי לרייץ' שזה עוזר לי לספור לפעמים, כי אני מצליח כך להימנע מאגרסיביות מיותרת עם אנשים, ענתה לי רייץ' שלפעמים עדיף להיות אגרסיבי. לפחות עם חלק מהאנשים. אני נוטה להסכים עמה אך משום מה האגרסיביות שלי מעציבה אותי. משום מה תמיד חש אני שהרבה עצב יש בעולם, המון כאב. אך יש גם המון אהבה, ואני תמיד מצטער שאני שייך לצד של הרעים: אני יכול להעניק עצב וכאב וזה יבוא לי טבעי עם האגרסיביות שטבועה בי, אך להוציא ממני אהבה... צריך לדעת לקרוא בין השורות.
אני מעט מתפזר ולא לכך היתה כוונתי, אך הנה הנה נחזור למיקוד, ועמך הסליחה.
גימל מישירה מבט אלי: "אני לא אוהבת את השתיקות שלך גבר. סליחה, רייץ'". וכך ביטלה גימל חצי שעה במהלכה הדבר היחיד שהיה שקט ממני זה הקפה שבכוסות.
"זה שאני לא מדבר, לא אומר שלא אמרתי כלום".
לפעמים אדם עושה טעות בחייו. לפעמים הטעות היא גדולה, לעתים גדולה מאד. לעתים, זו סתם טעות של חברות בשיחת בית קפה. לריסה, את הטעות היומית של בית הקפה, עשתה כשהצטרפה ותמכה בגימל.
ראיתי כיצד מתרחבים אישוניה של רייץ' בראותה את לריסה נשענת לאחור, כסוקרת את כל הטיעונים האפשריים הנוספים, וגימל מבחינתה, מוכנה לתת לי את הנוק אאוט לאחר שלריסה תדאג שלא אצטרף עוד לשיחות אלו. אדון או לא, עושה רושם ששתיקותי, גם כאן, מתפרשות שלא כהוויתן (ואני בטוח שברגע זה אחוז נוסף של מהקוראים בחר לעבור לבלוג אחר).
זה בסדר.
זה באמת באמת בסדר.
אני גוחן לעבר נעלי, ובעודי קושר שרוך פרום, אני שואל את רייץ', מבלי להביט בעיניה: "את כבר בתשעים?"
"מאה". עונה בשקט רייץ'. "ספרתי לאט, ללא דילוגים על אי זוגי, ואפילו התיידדתי עם כמה מספרים, שלאחר שסיימתי לספור, חזרתי אליהם לשאול מה שלומם".
לריסה וגימל מחליפות מבטים עם רייץ'. אני כמובן זוכה להתעלמות. הבטחתי לכם להתמקד. הנה זה מגיע. עוד מעט קט.
רייץ' קיבלה החלטה. משהו בתנועת גופה אומר לי את זה. אני מחליק מעט למטה במושבי, מנמיך קומתי כמפנה לרייץ' את הבמה. בפעם הקודמת שהחברות שלה עצבנו אותה בגישתן, היא ביקשה ממני לטפל בענין. אודה ומעט אבוש, שאכן איכזבתי: גם חברותיה חכמות מאד, ויש הטוענים שהגבתי בהתנשאות מסוימת. אין מקום להתנשאות עת אתה עם חברים. אין מקום להתנשאות גם כשאתה לא, ומכיוון שהצטיירתי באופן מסוים, הבינותי שעדיף מעט שאשמור מרחק מערבי נשים, הגם שמעת לעת אני מגיע, ולעתים אף מגיע שולט נוסף – הלא הוא בן הזוג של גימל או של לריסה. המדובר כמובן בערבי מפגש של חברות בבתי קפה, ולא במפגשים מהסוג המרטיב.
הצעתי שאצא להביא את המכונית לטובת שלושתנו, היות וגשום בחוץ. למעשה, עזרתי להפיג את האוירה שלקראת הסוף קצת נהייתה טעונה. ברי לי שבזמן שאביא את המכונית, רייץ' תחזיר את האוירה הנעימה לשיחה, ותתקן את עוולות שתיקתי.
במכונית, השיחה נסבה על קונפוציוס, על סין, על כלכלה ונושאים נוספים. לא רמז למהלך הדקות האחרונות בבית הקפה. מיומן, שתקתי גם הפעם.
למחרת, התקשרה אלי לריסה ודיברה במבטא רוסי קל. לריסה בארץ מגיל עשר. אין לה סיבות למבטא כלשהו, אך כשהיא נרגשת, משהו בלשון כנראה זז מעט שונה אצלה. לריסה שאלה אותי על תרבות סין, ומה אני יודע על כך. הבנתי שהמסכנה אכלה תפוח מורעל מחיציה של שתחיה, ואמרתי לה שידיעותי אינן כפי שהייתי רוצה, ואני תקווה שיום אחד אתפנה ללמוד תרבות עמוקה זו באופן שיספק אותי. אבל כן, אני יודע מיהו לאו טסה, וכן, קראתי את ספרו כמה עשרות פעמים, וכן, זה ספר קצר, וכן, כל עמוד ישאב לך שבוע אם רק תרשי לו.
וזה מה שאמרה שתחיה, ללריסה:
"הגדולים שבמושלים, האנשים אינם מבחינים בקיומם כלל.
המושלים הפחותים מהם, הם אלה אותם כיבדו ושיבחו האנשים,
והפחותים מהם – הם אלה מהם פחדו,
והנחותים מהם – להם הם בזו.
כאשר חסרה אמונה במושל,
אין מאמינים בממשלו.
כעת, לימדו מה רבה חשיבות המלים".

אמרתי לכם שאני אוהב אותה, את רייץ'.

סיפור אמיתי: זלדה, הוא היה קורא לי לאחרונה.
פעם נהג לקרוא לי "גוף" כמו רצה לומר שאני בשבילו מכשיר – חורים, מתקן קליטה, אמצעי ספיגה. בהתחלה נהגתי לדמות שהוא מתכוון לרמוז שאוהב הוא את גופי. בבקרים, דמיינתי שיש לי גוף יפה כזה, עם הבליטות הנכונות במקומות הנכונים, ועם השקערוריות הנכונות, במקומות הנכונים. הייתי מלטפת את הטבור בתנועות עגולות וחושבת עליו. בזכותו דמיינתי.
בזכותו.
אחר כך כינה אותי "סתם". מאד משפיל כשמכנים אותך בשם כזה. "סתם".
זה היה השם שלי. זו הייתי אני.
אני הייתי סתם. אני הייתי זו שתפקידה פשוט להתקיים. פעם אמר לי "הקשר שלנו מוצא חן בעיני. בקשר שלנו יש שניים: אני השניים. את, את כלום. את סתם. זה התפקיד שלך בקשר שלנו. סתם".
אז הייתי סתם.
פעם חבר שלו ביקר אצלו בבית וראה אותי עירומה. אחרי שמצצתי לו, הביט בי בזלזול, סטר לי בזלזול, ואמר באותו טון מזלזל: "היא לא סתם סתם. היא כלום. יש לך מצית?"
הערתי לו פעם, שהסיפרה אפס, ליד כל ספרה אחרת, משנה את כל התוכן, את המהות של המספר... אז הוא הביט בי ככה, קצר, כמו שמביטים בכלב כשמחליטים אם לספר אותו או להמתין עוד קצת, ואז הוא אמר: "את באמת לא מבינה, סתם, נכון? את, איך להגיד את זה, חיונית פה. את כמו מחזיק מפתחות. סתם. את פחות חשובה מהמפתחות שאת מחזיקה".
ואז הוא ניגש לדלת, שלף את צרור המפתחות, תקע אותו בידי, שלף שטר מהכיס, ושלח אותי לשכפל את המפתחות. כשחזרתי, ידעתי: אני צרור המפתחות שלו עד להודעה חדשה.
זה לא כזה נורא כמו שזה אולי נשמע. להיות אסלה, למשל, יכול להיות פחות נעים. אני כבר לא בטוחה היום.
אז מדוע כל ההקדמה הזו, אתם בטח שואלים. עוד סיפור של שפחה. היינו שם, קראנו. רוצים משהו אחר, חזק יותר, חכם יותר, מהיר יותר. אתם רוצים להיות נסערים... ואני יודעת: אין תיאורי מין שיסעירו אתכם. קראתם הכל. הכוס שלכם מלאה עד הסוף. כוס התרעלה שלכם מלאה עד הסוף.
אז לא, זהו לא סיפור של השתעבדות. זהו סיפור של שחרור. קיראו והחכימו אחיותי השפחות: כך ייעשה לאיש הקורא לעצמו אדון ובוגד בשפחת המין שלו, בזו שבעיניה המילה "סתם" היא מילה קדושה, פשוט כי היא יוצאת מפיו.
קיראו, אחיותי למקצוע שפחת המין הנרצעת, כיצד תומרן זה האדון, ומה עלה בגורל הקשר שלנו.
קיראו, אחיותי הזונות, הנמסרות ככלי מאדון לאדון.
קיראו, עלובות שכמותכן. אולי תלמדו משהו.

"נשים מתות בי" הוא אמר לי פעם. חשבתי על כך: מדוע נשים מתות בו? אחר כך חשבתי: מדוע דוקא בו? שלושה שבועות הגיתי במשפט. שבוע שלם חשבתי על הסיבות שיכולות לגרום לנשים למות בו. אחר כך חשבתי שבוע שלם מדוע עליהן למות דוקא בו.
ההפתעה הגיעה בשבוע השלישי: בחוזה האדון – שפחה שלנו, קבענו שבתמורה להיותי שפחת המין שלו, בתמורה להיותי מוכנה לכל גחמה שלו, בכל עת, ללא תנאי...
התמורה היחידה שעומדת לרשותי היא... כלום. כך היה כתוב בחוזה.
ומתוך הכלום צמחה נאמנותו לי.
בסוף השבוע השלישי חנית חצתה את לבי: מדוע "נשים"? האמנם ברחה לה מילה? נפלט לו משפט? כיצד אגיב? יש לי זכות בכלל להגיב?
הבאתי אליו את החוזה, אותו חוזה רב השפלות עליו אני חתומה כשפחתו חסרת הזכויות. אותו חוזה שנכתב בכתב ידי, עבר את הגהתו, הוכתם בדמי כחתימה, נזרק לפח, נכתב מחדש, עבר שוב את הגהתו, הוכתם שוב בדמי, ושוב נזרק לפח.
רק בפעם השלישית, לאחר שקרא ברפרוף את החוזה עד אמצעו והסתפק בכך, טבל שוב את אצבעי המדממת בשלישית, ואישר את החוזה. לאחר מכן ישבנו בסלון ושתינו. הוא שתה בירה ואני את השתן שלו, מכוס בירה זהה.
הבאתי אליו את החוזה, פתחתי את החוזה בפניו התמהות, הריקות מהבעה, והראיתי לו את השורה הרביעית מהסוף. זו שידעתי שלא יטרח לקרוא עד אליה בפעם השלישית.
"והיה אם אבגוד, קלוני יהיה שחרורך".
החזקתי במכתב ביד שמאל. ביד ימין תפסתי את ידו עת ניסה לסטור לי, וסיננתי:
"עד כאן. מכאן, אתה לא אדון. איבדת את זכות האדנות. ברור לך?" הוא הביט בי בעין מופתעת. אחר כך זועמת. אחר כך שוב מופתעת. לא המתנתי – הוצאתי מהמיבש את השמלה הישנה, זו עם הבונגלך, זו שהוא כל כך אוהב לארח את חבריו כשאני לובשת אותה. משיכה קטנה והשמלה מתפוקקת ממני על הריצפה. לבשתי את השמלה שלא בפניו, חזרתי אליו. נעמדתי מולו, חגתי סיבוב שלם סביבו תוך שאני מביטה וסוקרת אותו ארוכות, ויצאתי מחייו.
סיפור אמיתי. או שלא.

"אנו, השפחות והעבדים, חיים בעולם של אמת", את אומרת לי כשאני מעלה לראשונה את הרעיון להגדלת מעגל הנהנים וה"נהנות" מהסשנים שלנו. ברמזור לידנו נהג מנגן מוסיקה ואני פותח את החלון, מניח לאובך המוזיקלי ומהרהר בדבריך. פעם אהבתי חלונות חשמליים. היום פחות: יש קסם בחלונות הידניים, במושבים הישנים, במבנה הפח של פעם, בצורות הישנות של המכוניות משנות השבעים. 'כמה הרחקנו, כמה הרחקתי' אני חושב עת מבטינו פוגשים במבטיו של הנהג הסמוך.
אני מביט בך ואת שותקת. זו צורת הטיזינג החביבה עליך – לא שליטה מלמטה, לא התחצפות יזומה, לא רמיזות ועיקולי דרך: המשפטים מזמיני הדיון שלך ואז השתיקה המקסימה שלך. זוהי הדרך שלך לבצע עלי טיזינג חודרני, ואני נופל בחדוה בפח זה. פעם אחר פעם. 'מודה ועוזב – נסלח', נאמר פעם. אז אני מודה שאת עושה עלי טיזינג ואני מודה גם שאני נהנה מכך. אנא, סלחי לי שאני נהנה, וסלחי לי שאני מודה.
ניסיתי להמשיך את שתיקתך, כאילו שאם אשתוק המשפט יבלע בבולשיט החדגוני הסובב אותנו, הממלא את שעותינו ומרוקן את מוחנו. לא עוזר. אני שותק אך חוכמתך מהדהדת, ואני נהנה ממך.
כמה שאני נהנה ממך מותק...
ואת נותנת לשתיקה להדהד. השתיקה, דוברת בכל השפות היא.
או אז את שואלת אותי את השאלה הידועה: "מי מכיר את הצליל של מחיאת כף יד אחת?"
"לשים 'ל' בחוץ?", אני שואל אותך בחיוך.
"אתה יודע, אין סיבה שלא תנהג במכונית ישנה אם זה מה שאתה חפץ", את אומרת לי וממשיכה: "פשוט, את זו תשאיר לי, ואתה תנהג בפורד קורטינה משנת 1972, וכך נהיה שלושתנו מאושרים".
"שלושתנו?"
"אתה, כי אתה תנהג ברכב מיושן, שזה נושא שאתה מתחבר אליו כנראה. אני, כי אני אהיה הנהגת העיקרית ברכב הזה, שאתה כה נהנה לשנוא בכל פעם מחדש, וכמובן – המאושר שימכור לך את הרכב הישן".
"יש סיכוי לקבל ממך תשובה לגבי 'עולם האמת' לפני שניכנס לחניה"? מבטי מבהיר שאני רציני ואת מתכנסת לתשובה:
"כי כל דבר שאתם – השולטים – רוצים, אתם עושים. אינכם צריכים להתפרפר – אתם פשוט מודיעים לנו שאתם רוצים, וזה מה שיהיה. שולט שמחפש "פרפרים" אינו שולט כלל: בהגדרה, הוא בורח מהשליטה. אני חיה בעולם של אמת, כי המחיר שאני משלמת כשיפחתך משתלם לי, והמחיר אינו זול, אך התמורה שווה."
"המחיר הוא שאני עושה מה שאני רוצה, אני מחליט, אני קובע, ואת מבצעת. כל דאגתך הינה לרצות אותי". אני מסכם את דבריך ומבטך אומר הן, ואת ממשיכה:
"התמורה היא, כמובן, שאינך יכול להתפרפר לי משום שאז, בעוד שאני חיה בעולם של אמת, אתה תחיה חיי שקר, והיותך שולט תעבור להיות במרכאות, ולכך לעולם לא תסכים."
"זה אומר שאת מסכימה לנסות סשן עם מישהי נוספת, מישהו נוסף?", אני מנסה להבין. הגענו ואני מתמרן את הרכב אל החניה.
זו התשובה לשאלה השניה, אדוני. את מרכינה ראשך בכניעות ואני שוב מאוהב בך.
"הלחי שלי, אדוני, מכירה היטב את הצליל של מחיאת כף יד אחת. מכירה, אוהבת ומכורה. בכל לב מכורה, אדוני", את פורצת בווידוי המרעיד מיתר חבוי בלבי. אני מרים את בלם היד ופונה אליך, מחליק את ימיני בעדנה על שיערך המקורזל, משם אני מלטף את מצחך, לחייך, גולש את כתפך ומושך ידי בחזרה.
נפלאות דרכי האישה לומר את דבריה מבלי לומר אותם כלל. אני מבין: לא יהיה לך קל, אך את מקבלת את הקושי בלב שלם, ומצפה בכליון עיניים לרצות אותי שוב, לעבור עמי מחסום נוסף.
"ואיך ידעת שחשבתי על הרכב הישן?" חזרתי לנושא הקודם, גאה בי על שהצלחתי לשחזר את הקישור מתוך הקישור הקודם. את אפילו לא מתרשמת. אומרים עלי שיש לי ראש אנליטי. אלו שאומרים זאת לא מכירים אותך...
"לא ידעתי, אדוני. בכל הקשור אליך, לעולם איני יודעת. אני פשוט חשה אותך, אדוני".
מסקנה: גם כשמתרגשים, מומלץ להוריד את חגורת הבטיחות טרם עזיבת המכונית.

אני חי בעיר מוזרה. לא מזמן קראתי שבסקר האוכלוסיה האחרון מצאו שיש בה חמישה עשר אחוזים יותר של נשים מאשר גברים.
מה זה אומר? יש לזה משמעות בכלל? אפשר לומר שהתמזל מזלי שאני גר בעיר כזו, או שמא איתרע מזלי?
אני חולק איתך מחשבות אלו כשאנו סוקרים את החנויות הקטנות בדרך לקניון, לשבת ולשתות קפה. את קוטעת את מחשבתי ומפנה את תשומת לבי למישהי שדוחפת עגלת תינוקות ביד אחת ומנופפת לעברנו.
אני מאמץ את זכרוני ואז ממצמץ בהפתעה: הגורל מזמן לנו מפגשים מעת לעת, וסביר שההגירה להולנד לא מצאה חן בעיני רונית כפי שקיוותה, אז רונית חזרה לארץ, ובין האנשים שהיא פוגשת מעת לעת, היא פוגשת גם אותי...
יכול להיות גם שרונית, הנשלטת הטוטאלית, השפחה המושלמת - והרווקה הנצחית, תמצא עצמה נשואה, מגלגלת עגלת תינוקות ובה פרי יצרים של לילה, סוער או מאכזב? אני שואל את עצמי מיהו הגבר: לא מה שמו, לא כיצד הוא נראה, אלא מהי המהות שלו. איזה סוג של אופי יכול היה לקחת אחת כמו רונית ולהפוך אותה לאשת משפחה עגלגלה, כזו עם לחיים בשרניות וידיים מלאות, אם הדוחפת עגלת תינוקות בדרך חזרה מהקניון...
רונית מתעלמת מידי המושטת ללחיצה ובשבריר שניה אנו מחובקים. התעשתתי מהר למגעה המוכר, הרך והבשרני, וחיבקתיה בכל לב. מסתבר שבסתר לבי נחבא געגוע לכלבה הקטנה ההיא, שפתחה את הדלת לשלושה גברים,שתי נשים והרפתקאה חזקה אחת שחזרה על עצמה בוריאציות שונות למשך חודשים מספר, מותירה שני לבבות מלוחים מדמעות.
לקול כחכוח גרונך חיבוקנו מתפרק ואני מציגכן אחת בפני השניה, לא מצליח להתעלם ממבטי הזאבות שאתן משגרות זו לזו. אם רק היתה באמצע הרחוב בריכת בוץ הייתן נכנסות שתיכן לשם בחדווה, נשים שאתן. אך על החיוך ההדדי לא תוותרו ואת אף מזמינה את רונית להמשיך איתנו לקניון לשתות קפה,ורונית מסרבת. היתרון של פצצת זמן הוא שהיא נותנת לך זמן, אמר פעם מישהו. הסתפקנו בהחלפה הדדית של כתובות וטלפונים, ונפרדנו כשם שנפגשנו.
אינני זוכר כל כך את המשך הערב וזה גם לא חשוב. מה שחשוב הוא שיומיים לאחר מכן מצאתי בבוקר בתיבת הדואר מעטפה מרונית, ללא בול. זה אומר שרונית היתה אצלנו אתמול בערב ולא עלתה. אני מביט במעטפה והמחשבות מתערבבות עם זכרונות, כאשר הסקרנות נכנסת לאיטה בדלת האחורית למגעה של המעטפה שאני מלטף בידי.
כשאני יושב בסלון על הספה הגדולה, נשען לאחור, מלטף את המעטפה הסגורה ונותן לצלילים החרישיים של המוסיקה לערבב את זכרוני את נכנסת חרש לדירה, סוגרת בטריקה את קו המחשבות שלי ושואלת אם אני רוצה לשתות. לפעמים המילה מעצם קיומה היא אלימה. אני מסרב ומראה לך את המעטפה.
"שאלך? אתה רוצה להיות לבד?" את שואלת. באחת אני ניעור לחיים: את זוגתי, את שפחתי, ואת - מה לעשות - החכמה מבינינו. את מרבית השלדים בארוני חשפתי בפניך ולא ארצה ליצור שלדים מיותרים, אז אני מבקש ממך לפתוח את המעטפה. את מבקשת ממני חמש דקות וכשאני מאשר לך את סבה על מקומך בתנועה החתולית שלך, ואני נהנה לראות את ישבנך מעכס לו כך, נעלם בחדר הסמוך.
כשאת חוזרת לסלון, את כבר לבושה בגדים נוחים יותר, מבטך שליו יותר, וכולך אומרת חוכמה. אני מרוצה ממך - עיני מרמזות לך ואת יושבת לידי, פותחת בעדינות את המעטפה.
בתוך המעטפה תמונה של רונית, עת היתה תינוקת בזרועות הוריה המחבקים אותה יחדיו, מחייכים למצלמה, ותמונה נוספת, שלי, שצולמה בספונטניות עת אני קושר קולר סביב צווארה, והיא, רונית, מחייכת חיוך כנוע לעברי.
"אני מקנאת בך", את אומרת לי. לא כל אדם זוכה לקבל כזו מתנה.
"כן, אני אכן בר מזל. לא תמונה אחת אלא שתיים", אני מחייך אליך, ממתין שתסבירי לי את ההשתטות של רונית עם התמונות.
"אידיוט, היא אומרת לך שהוריה נתנו לה חיים, אך אתה נתת להם משמעות".

הגעת בזמן. זה לא אומר שלא המתנתי כמה דקות במכונית, אבל עדיין - הגעת בזמן.
אני מבחין בך במראה האחורית מתקרבת, וחיוכך גורם לי לתהות אם את מבחינה בי מבחין בך, סך הכל זוהי פגישתנו הראשונה.
אני מסתובב לאחור ורואה אותך מחזיקה סיגריה, אז אני יוצא מהמכונית ומחייך אליך בחזרה.
נחיקה (חיבוק ונשיקה) קלילה ואני מסביר לך שיצאתי כי ראיתי אותך מעשנת וחשבתי להצטרף אליך לסיגריה לפני שניסע לשתות משהו ולדבר.
אז את מוציאה את קופסת הסיגריות מהתיק החום שלך ומציעה לי סיגריה. את נשענת על האוטו ואני עומד מולך, לא מדי קרוב.
משהו בך מהוסס, קצת איטי. חברותית, חייכנית, ועם זאת את כאילו חצי קומה מעלי. לרגעים אני תוהה אם את מרחפת באמת מעלי.
איך את עושה את זה?
את פולטת את עשן הסיגריה בקצב מדוד ושואלת אותי איך היה היום.
"התחיל טוב", אני אומר, "בבוקר ראיתי אנפה".
את מביטה בי במבט בוחן: "זו הציפור הלבנה הזו, נכון?"
אני מאשר ומושך שאיפה. את מחמיאה לי על היציאה המוזרה ומציינת שיש לי הסתכלות מיוחדת על דברים. תודה בייב, אני יודע שאני מוזר.
"ואיך המשיך היום?" את שואלת ומבטך מביט בי כאילו דרך חלום.
"יום עבודה רגיל, כמו שיהיה מחר, אני משער. זזים?"
המכונית מתגלגלת לאיטה בכבישי תל אביב, עת אנו דנים לאיזה פאב ניסע.
אני מעדיף משהו עם חניה, את רוצה משהו קרוב. התפשרנו: לא היתה חניה וזה גם לא היה קרוב.
נסיעה ראשונה עם נשלטות אהובה עלי. יש בה משהו סקסי שאיני מוצא בפגישות עיוורות עם וניליות. אם זכרוני עדיין מיטיב עמי, לא קרה ולו פעם אחת שישבתי עם ונילית בפגישה עיוורת והרגשתי מתח מיני באוויר בדקות הראשונות. לעומת זאת איתך, המתח האהוב עלי קיים ואני מודה שלרגעים התמכרתי לו.
כן, הספקתי לאמוד אותך - יש לך את הקישוט היפה על האצבע ברגל, יש לך שרשרת חביבה וגם המחשוף לא מוגזם. יפיופה לטעמי. לא מדי יפה. לא טיזרית.
אם לא תהיינה הפתעות, זה יכול להיות ערב מענין.
אחד היתרונות של פאבים הוא שאתה לא באמת צריך את התפריט - בסך הכל שואלים את המלצרית מה יש מהחבית, ואחרי שתי דקות אתה מסודר עם הכוס שלך.
שהכלבה תשבור את הראש עם תפריטים, אני חושב.
את לא מתבלבלת: "פעמיים", את אומרת למלצרית ומתפנה אלי בחזרה.
"אני אוהבת את הכתיבה שלך. אתה כותב על דברים אמיתיים, נכון? נכון? אני קוראת בין השורות ולדעתי אתה משלב את הדמיון שלך בכתיבה, אבל אתה כותב על דברים אמיתיים".
מה עונים על שאלה כזו? החלטתי להפוך את הסוגיה לנושא השיחה של הערב, ואכן השיחה קולחת בנועם.
לפתע את יורה: ככה איך שהלחץ של הבירה בכוס מצביע על יתרה של שליש, את שואלת:
"אתה הולך לכתוב עלי? אני יודעת שאתה הולך לכתוב עלי".
"את חושבת?" אני מחזיר לך מיד.
"נראה לי שכן. אולי לא מחר, אבל לא תשכח אותי. אתה תכתוב עלי".
לאחר כשעה וקצת של שתיה וצחוק, במהלכה אני מנסה להבין מהו בך שגורם לך להיות נוכחת - מעופפת בו זמנית, כמובן ללא הצלחה, את שואלת:
"תכננת להשכיב אותי?" אני מרכין את ראשי ועונה בשקט בשלילה.
"לסשן אותי". שוב תשובה שלילית.
"אני חושב שבעיקר קיוויתי - כמו לפני כל פגישה עיוורת - שתגיע מישהי נעימה, שאין לה בעיה עם בירה, או עם צמחוניים, או עם אנשים קצת מוזרים. אם נצליח לעבור את השלב הזה בשלום, ולא תהיי ביקורתית מדי כלפי, או טיפשה מדי, בסך הכל לא אתאכזב".
"אבל אין לך בעיה עם סשן בפגישה ראשונה", את מתעקשת מלמעלה. אני מביט לך בעיניים ותוהה איך את יכולה להיות מלמעלה אם את מולי. יש לך את הקסם שלך מותק.
"אני הולך למחזר ואת מבקשת חשבון", אני מכריז. את מוציאה סיגריה ועד שאני חוזר הסיגריה חצי מעושנת, המאפרה עדיין ריקה, וחשבון אין.
אני מביט ממקום עומדי על המאפרה הריקה ועל שתי כוסות הבירה הריקות, ומסתובב לחפש את המלצרית המעופפת.
את מדליקה לי סיגריה והצרור מגיע:
"אני מביטה בך ורואה גבר יפה. מה זה יפה, חתיך. אתה מצחיק, אתה מדבר לענין, יש לך ידע בכל תחום, אתה מרשים".
אני מכיר את זה - בטח עוד עשר שניות יגיע ההסבר מדוע איננו מתאימים. הייתי שם - יש מחמאות שנועדו להעליב אותך, אני אומר לעצמי עת את ממשיכה:
"אני אומרת לעצמי, תראי רומי, הבנאדם יודע להתלבש, יש לו בנזונה של אוטו, בטחון עצמי, הבחור בפועל כובש, ואני נכבשת, ואני שואלת את עצמי: תגידי, רומי, הוא באמת כזה גם במציאות או שהוא ככה כי הסנפתי כמה שורות לפני שיצאתי מהבית?"
האחיזה בסיגריה מתרופפת, הסיגריה נופלת על הריצפה. אני מסתובב לאחור: "מלצרית!!!"
כמה זמן צריך לחכות כאן לחשבון, לעזאזל.

מסיבה שלא נהירה דיה גם לך, את עוצרת את הסרט שרץ במקרן.
שנינו קרובים בחשיכת החדר ואני שומע את נשימותינו.
אפילו את עלית וירידת החזה שלך אני יכול כמעט לראות באפילה.
"מדוע הפסקת כה מוקדם?" את שואלת בפשטות.
הישירות שלך, מותק, יותר חזקה מכל אביזר.
אני חושב לרגע: "הרגשת שהיה לך מעט מדי?"
את טוענת שלא, מדגישה שרצית דוקא יותר, וחוזרת על השאלה.
"כשאני איתך, אני תמיד מצויד במטריה, שלא תירטבי לי".
קולך השקט שובר את רחש המזגן:
"כשאני איתך, אני לא מחפשת מחסה מהגשם: כשאני איתך, אני רוקדת בסופה".
העברת את ידך על לחיי, גלשת לכתפי, וכמו בהסכמה המשכת את הסרט.