השלולית של הנפש

אני מביט בה. עיניי המתריסות אינן משקרות אותה - אני המום, נזעם, מבולבל ומעט בוש.
היא מבטיחה לי - הבטחה מיותרת - שדוברת אמת היא.
"את יוצאת לפגישה עם אדם מאתר היכרויות חינמי, ואת לא יודעת אפילו את שם האתר?"
"את השם אני יודעת, גם את מה שצריך לעשות אני יודעת." מבטי חודר את הריצפה ואני מצפה להמשך.
" הדבר היחיד שלא חשבתי לברר הוא האם זהו אתר היכרויות 'רגיל' או 'חריג', אתה מבין?"
הריצפה נקרעת תחת מבטי. את אוחזת בסנטרי, מכריחה אותי להישיר מבט לשפתייך.
יש לך שפתיים חושניות, שתלכי לעזאזל, חידה ארורה שאת. אישה שאת. אישה.
"היה מובן לי שזה אתר רגיל של היכרויות. מעולם לא הייתי קודם לכן באינטרנט."
אם הייתי דום אמיתי, אני חושב, הייתי מתעלה מעל הסיטואציה ומנווט אותך כרצוני.
מדוע ברצוני להיות פשוט, ישיר וכן איתך? מדוע דוקא איתך?
אני מלטף את רגלך לאט תוך שאני קם מהספה, מים מינרלים יתאימו כאן יותר מקפה.
את נשענת לאחור, מתרווחת מעט כשאת רואה אותי חוזר עם קנקן ובו מים קרים, קוביות קרח ועלי נענע
משייטים בו, מתלבטים אם לעבור לכוס בעקבות קוביות הקרח.
הכוס עוברת מידי לידך, ואת מניחה אותה על השולחן מבלי לשתות, וממשיכה:
"אני לא אוהבת להכיר אנשים חדשים, ולכן אני לא יוצאת להיכרויות. עד אשר לפני מספר חודשים הכרתי
איש שיחה נעים באוטובוס. מעט צעיר ממני לדעתי אך מקסים לגמרי באישיותו. מהר מאד הקשר בינינו התקרב
והרגשתי חופשיה לחלוק עמו סוד קטן: אני סובלת מדיסלקציה חמורה. דיסלקציה ברמה כזו שאני מעדיפה
לומר שאני אנאלפביתית ולא שאני דיסלקטית עד כדי חוסר יכולת לקרוא מילה אחת נכון."
כמובן שלא ידעתי זאת: ידך המלטפת את ידי מרגיעה אותי.
"יצאנו מעט זמן, בערך שבועיים. כן: שכבנו. לא: לא היה משהו. עת שכבנו, היה בעדינותו משהו אגרסיבי שסתר את הקסם
השופע ממנו. הוא לא באמת היה עדין: הוא היה נבל במסיכת מלאך. פחדתי ויזמתי פרידה.
המשכנו להתראות באוטובוס מדי פעם. הוא המשיך להיות המקסים שהכרתי, וניסה פעמיים או שלוש להניא
אותי מדעתי."
"אתה מוכן להניח את הקנקן על השולחן? אתה מלחיץ אותי - אם אתה רוצה לשתות, שתה והנח את הקנקן."
"נשים, אתן משגעות אותי. רק אלהים יודע כמה שאני סובל מכן", אני מקטר ומניח את הקנקן.
"בשלב מסוים פגשתיו עם בחורה בערב, ברחוב. הוא נראה נינוח עם ההפתעה, והכיר בינינו. למחרת,
באוטובוס, שאלתיו אם הוא הכיר אותה באוטובוס. הוא צחק ואמר לי שהוא רשום באתרי היכרויות, ושהוא
ממליץ לי גם לנסות. כשהזכרתי לו שאני אנאלפביתית \ דיסלקטית, הוא הבטיח שיפתח כרטיס עבורי, וכך עשה.
מעולם לא ראיתי אתרי אינטרנט קודם לכן, אני שונאת מחשבים וכל דבר שכרוך בזה, אך המבט הנינוח שהיה
לאיתמר, זהו שמו, בעינים כשהסתובב עם הבחורה החדשה - אני גם רוצה את הרוגע הזה.
אז הרשיתי לעצמי: קניתי מחשב חדש, הזמנתי טכנאי והכל, אתה יודע - אתה הרי בתחום."
אני לא, למען האמת.
"חברה עזרה לי לעשות כך שכשאני באינטרנט האתר הזה עולה לבד, ואני רק צריכה להקליד סיסמה.
נכנסתי להסתכל בכרטיסים שונים, ראיתי את הפרופיל שלך ופניתי אליך".
"אני מבין שלא קראת את הפוסטים שלי".
שפתייך נהיות צרות. אני מבין: "את לא יודעת מה זה פוסטים".
"אני לא יכולה לקרוא, אתה זוכר? הפרופיל שלך עלה לי בשלושה ימים מאומצים למדי".
בתנועה עייפה אני עובר מהספה הזוגית לספה השניה, היכן שאת יושבת, ומחבק אותך ביד אחת על כתפך.
"את מבינה שהבנזונה, סליחה על הביטוי, פתח לך כרטיס של שפחה באתר של יחסי שליטה?
את יודעת בכלל מה זה יחסי שליטה?"
"זה שאתה אדון ואני שיפחה?" את שואלת ללא היסוס.
"כן!", אני עונה לך ומבין שנפלתי בפח.
"עכשיו אני יודעת". את מחייכת ללא שמץ מבוכה.
"ועכשיו מה?", אני מקשה.
"אף פעם לא הייתי שיפחה. לא ידעתי שיש בכלל דבר כזה. כלומר ידעתי שיש בקווים כלליים אבל מעולם
לא חשבתי שאנשים בפועל משקיעים בכך זמן."
"זמן, כסף, קריאה, רגש, אכפתיות ועוד הרבה", אני עונה, מתאר לך את העולם מהזווית שלי.
"מדוע אינך שותה את המים?"
"כי עוד לא אמרת שאתה מרשה לי, אדון".

כנסיה.
עמודים עגולים, רחבים, פסים בגוני חום עתיק אך עדיין עז, מטפסים לאורכם.
את מביטה למעלה : העמודים כמו לא נגמרים.
התקרה למעלה למעלה גורמת לך להרגיש מאד קטן, את חושבת לעצמך.
משום מה תמיד את מדברת לעצמך בגוף ראשון זכר. מענין מדוע, את מהרהרת.
"ישראלית?" אני מפתיע אותך.
"טלי. נעים מאד".
אז זה הולך להיות ככה. מחזירה לי בהפתעה על הפתעה. נאה לך.
אבל לא סתם פניתי אליך.
"הטראומה שעברת", אני אומר את מה שלשמו פניתי אליך, "הטראומה שעברת".
אני מניח יד בעדינות על כתפך, יודע שלא תיסוגי.
"הטראומה שעברת, טלי, אל תחששי. היא לא תחזור שוב".
את מביטה בי במבט מופתע. תפסתי אותך שוב, הפעם על חם. הופתעת...
"אני לא נוצריה. אני יהודיה. אני אפילו לא בטוחה שאני מאמינה באלהים", את ממלמלת.
"הטראומה שעברת, היא לא תחזור שוב - דברים טובים קורים רק פעם אחת". זהו. אמרתי לך את זה.
אני יכול להמשיך בדרכי.
"פשוט, כשאת מטיילת באיטליה, זה מה שאת עושה..." את ממלמלת-מסבירה לי.
"כשאת מטיילת באיטליה את נכנסת להסתכל בכנסיות. יש בהן משהו מהפנט, הכנסיות האלו". את מסיימת.
הפעם השלישית שהופתעת היתה כשגילית שנעלמתי כשם שצצתי.
לקח לך שעתיים להתחיל לחשוב על דברי. מאז, ללא הרף את מגלגלת את דברי בראשך כקוביה הונגרית ביד אמן.
את כבר לא חושבת מהיכן צצתי, או מהיכן אני יודע את שאני יודע, או מי לעזאזל אני.
את שקועה כולך בניסיון להבין את דברי. בהתחלה את מתנגדת: את זועמת עלי ועל יכולת הניבוי העלובה שלי.
אחר כך זה מגיע. לעתים בשלבים, לעתים בבת אחת. חלקי התמונה מתחברים. קישורים מסתדרים.
עכשיו את מסכימה, כבר לילה ואת רעבה. את אוכלת בתיאבון את הפיצה, ופנייך מתבהרים בהדרגה.
האם זהו חיוך עדין מתגנב לו?
הלילה תשני טוב בלי הכדורים, בייב. הלילה תשני טוב. הלבנה תחייך אליך יקירה, ואת תחייכי בחזרה.
חבל שרק בדמיונך באתי.

"תביטי על האנשים כולם. ככה, על ההמון." אנחנו משקיפים מהקומה השניה של הקניון הסתמי על האנשים.
"תסתכלי על כל אחד ואחד מהם.
עכשיו תתמקדי באיזור שבו קבוצת אנשים.
מצליחה? הבחנת במשהו?"
את מהנהנת לשלילה. אני ממקד אותך לכוונתי:
"תתמקדי בתוך הקבוצה. תתמקדי יותר - נגיד בשלושה אנשים.
עכשיו בשניים.
עכשיו תבחרי אחד מהם ותתמקדי בו.
את רואה למה אני מתכוון?"
את מהנהנת לשלילה.
לא, את לא עושה את עצמך.
הבטחתי לך שנמשיך בבית את השיחה. איני רוצה להמשיך כרגע. רוצה לברוח. שוב.
בבית, הזכרת לי את ההבטחה.
"את בטוחה שאת רוצה לדבר על זה?"
את מיישרת את המכנס אגב מתיחת רגלך קדימה, מישירה מבט אלי ומוחקת את החיוך.
רגלך כמו ננטעת בריצפה. פניך נכנסות לסטטוס סבל, כתפייך נשמטות.
לעזאזל, אפילו שיערך כמו החליף גוון וצורה.
העולם עובר לאחריותי.
בתנועה יבשה אני מוריד את ראשך, פיך מדבר לנעלי.
הייתי רוצה, בעולם אידיאלי, שדוקא עכשיו תלחשי לאוזני.
פאק. שיהיה כך. פיך מדבר לנעלי, ואת לוחשת:
"הדבר היחיד שהבחנתי הוא שכל אדם סוחב משהו."
אני מושך בשערך, לשונך מלוכלכת מהנעל כשאני אוחז בה ומתריס לך:
"ואת סוחבת יותר מכולם!
אני זוכר את הזקן עם חולצת בית החולים הכחולה, הפתוחה. את זוכרת מה הוא סחב?"
עיניך אומרות "כן".
"אני זוכר את הקוסית ההיא עם התיק של חדר הכושר".
עיניך מסכימות עמי.
"את זוכרת את התאיליפינית? היא סחבה שני תיקים: שלה ושל המכשפה הזקנה שיכולה להיות אמי".
אני משחרר את לשונך, נותן לך לבלוע לכלוך. את מסרבת לדבר, אז אני ממשיך:
"ולמרות זאת הזקנה סחבה שקית. גם בדרכה האחרונה היא תסחב שקית".
"אפשר להמשיך, אדוני?" את שואלת ברכות מטריפה.
ביאושי ממך אני מתיר לך להמשיך לנקות את נעלי, שעדיין מושטת קדימה.
ובגניחה הכה יפה שלך, ובמושלמות שאת שוקדת על נעלי, בהתמסרות איטית את לואטת לי ואני מקשיב קשב רב:
"ואתה, אדון? אתה הוא הסוחב יותר מכולנו.
אתה חושב שהג'ינס שלך, ללא ארנק, והפלאפון שנותר באוטו, משחרר אותך?
אני מחזיקה לך את המפתחות, אבל מה אתה מחזיק?"
אני מביט בך: פחד פתאומי נכנס בי. הלוואי ודומיה תבוא לעולם ברגע זה. את פותחת את תיבת פנדורה:
"אדוני, החולצה של הזקן תכובס, התיק של חדר הכושר יזרק. הזקנה תניח את השקית בביתה.
אבל אתה, אדוני, מה אתה מסתיר?
ידיים ריקות, ג'ינס ללא חגורה, נון שלנטיות לתפארת."
את מקרבת את פיך לנעלי ואני נאלץ להתכופף כדי לשמוע את המשך דבריך:
"אולי כשתבין שאי אפשר לשאת את העולם על כתפיך, תתחיל גם אתה לסחוב שקיות.
אולי כשתפנים שחוש הומור נפלא טמון במכשפה הזקנה, ובריאות של תשעים שנים קודמות נוטפת מהזקן,
אז אדוני, לא תבוז גם לתיק של הקוסית מחדר הכושר.
החופש שלך, אדוני, הוא הכלא שלך."
בדומיה שאפפה אותנו דימיתי לשמוע אותך מקרצפת את נעלי. רק נעל אחת.
השלולית הכה גדולה, של דמעות היא או של רוק?
מלמעלה, פיללתי לבכות אך הבכי הארור לא רוצה לשחרר אותי ממנו.
למחרת, שוב לבשתי ג'ינס פשוט, נעלי ספורט פשוטות וחולצה פשוטה.
אך את הארנק והפלאפון לקחתי בשקית. לראשונה מזה שנים.

כשהיינו בין לבין כך אמרת לי:
'חטא ועונש, מצוה ושכר - אותו הדבר הם: מלים אדירות מרחפות במרחב העלוב שאנו מדמים בו את רוחנו.
כי, זאפוד, מה זה 'טוב'?
נשכבתי לאחור על גבי, נשען כך על המרפקים, עיני עצומות וחשבתי בקול:
'זה לא משנה בכלל אם תחת האלוהים, הבודהא או השטן. העיקר המינון.'
ואת אמרת: 'העולם הזה מגיע אלי במינון יתר'.
מאז איני יכול לגעת בך.

לפעמים אני חושב שאלהים לא בוכה כי הוא יודע שאם יתחיל, הוא יפסיק רק בעוד הרבה מאד זמן.
לעתים זה נראה ודאי שלאלהים אבדה השליטה על המלאכים שלו.
מתישהו, באחת הצלילות האחרונות שצללתי, עברה בי המחשבה שהים מלוח כי כל היצורים כולם, אנשים, חיות, מלאכים ובני שטן, קוו את דמעותיהם באותו מקום. פעם. לאחרונה הם כבר לא.
כשסיפרתי לך על כך הדלקת סיגריה, הראשונה מזה ארבעה ימים, פתחת את התריס במרפסת לרווחה, והוצאת שני כסאות, אחד לך ואחד לי, וישבנו כך יחד והבטנו בתנועה הדלילה ברחוב למטה ושתקנו.
הכעס היחיד שלך על האידיוט שברא הכל, מסתכם במחשבה שאילו באמת הוא היה כל יכול, בטח היה ממציא כלי יותר אכזרי משוט, או קיין. או כל שטות אחרת.
מכשיר שעשוי ליצג את העליבות הגדולה של העולם דוקא כשהוא מתגלה במלוא הדרו.
כשאת שם - מקבלת את החולי היפה והנוראי שאני - את מסכימה אתי.
כשאת עומדת זקופה וגאה למולי, סופגת אחת אחר השניה, עומד אני מולך ומייצג אותו, העלוב מכולם.
אני הבחירה שלך בגלל סיבה אחת עצומה:
אנחנו נהיה הראשונים שנמלא את האוקיינוס שלנו בדם. לא בדמעות.

שלט קטן בכניסה לדירתי, דירת "יוקרה" בקומה 8 במגדל דירות שגרתי בו עד לא מזמן:

"האריחים השבורים, שכמו מנסים להסתיר תחתם בלא הצלחה את עשרות המקקים, המתחרים בריצה מצד אחד של החדרון העלוב והחשוך אל צידו האחר, המסתיים במקלחת חלודה, שבה תלויה הדלת על ציר אחד, והמראה השבורה המרמזת על מזלך הרע המגיע בצעדי ענק.
הקירות המרוחים שתן, מדיפים ריחות צואה, הצלחות המנותצות ברחבי הדירה, החשמל שאינו מחובר. ישויות שאינן מעולם זה, החגות במעגלים איטיים סביב נורת התקרה הקטנה.
שקול היטב טרם תניח לידך לנקוש על דלת הפלדה: עדיין לא מאוחר להניח לרגליך לבצע את הבריחה החשובה ביותר שתנוס על חייך.
האמנם ברצונך להיות אורח לשעה קלה במשכנו של איש השטן?"

כן, החברים הקרובים אהבו את ההומור השחור.
הידידות, השפחות, החד פעמיות, אהבו גם הן את התיאור.
המתוחכמות שבהן לא הרגישו צורך להדגיש בפני את ההבדל שבין ריצוף הפרקט, המרפסת הכפולה עם הנוף הנשקף לים, הנקיון הקפדני ששלט בדירה, או המתקנים לגילוי עשן הפזורים כאן וכאן.
דוקא עם אותן שלא הבינו מה שלט הברוכים הבאים המוזר מנסה לומר, דוקא עמן חשתי יחסית יותר בנוח, איכשהו.

ואת,
שנקשת בדלת, ולפני שנכנסת בקשת שאצא. ואז, כששנינו מחוץ לדירה והדלת סגורה -
קירבת אותי אליך ואמרת:
'רק אתה ואני, רק שנינו, אתה ואני, רק שנינו יודעים, שמה שאתה מתאר שם זו לא דירה.
אתה מתאר שם את הנפש שלך. הריצפה השבורה, ישויות השטן המתמודדות איתך על נפשך ומדי פעם גם מנצחות אותך, ואז נפשך שייכת להם לאיזה זמן.
עכשיו אני איתך, וכרגע אתה לא זאפוד. כרגע אתה לא שייך לאף אחד. רק לך, ואני - מתמסרת לך. לא לאף אחת מהישויות הללו.
תרגיש חופשי להוריד לי את הראש לאסלה אם תרצה, תרגיש חופשי לקרוע את עורי מעלי, תרגיש חופשי לטמא אותי ולהשפיל אותי עד למקומות שמהם שנינו מפחדים. תגרום לי לכאבי בטן שמעולם לא גרמו לי. גרום לי להקיא אם תרצה.
אבל דבר אחד אתה מחויב לי: כל מה שיקרה בינינו - זה אתה!'
אני חושב שאת היחידה שאיתה לא חטאתי.
אני רוצה להודות לך.
רק תגיעי כבר.

בואי את. רק את.
אל תביאי איתך את תיק האיפור. גם לא את משקפי השכל או את שעון העושר.
תביאי אותך! תגיעי פשוטה כמו בעל חיים. ללא כבוד, ללא עבר, ללא ציפיות.
אל תביאי את הנציגה שלך לענייני שדיים. ראיתי שדיים מושלמים ואני כבר יודע איך הם נראים. הספקתי ללטף אותם, לנשק להם, לינוק אותם, להצליף בהם, להשתין עליהם, להתעלל בהם, לקבל מהם אהבה ולהחזיר כפליים.
אל תביאי גם את הנציגה שלך לענייני חוכמה: נתקלתי בחכמות. מסתבר שהשכל אינו ערובה למשהו טוב. ספק אם הוא ערובה לשכל עצמו.
אל תביאי את הנציגה שלך לעניני מין. אני לא רוצה מין, לא כמו שאת חושבת עליו.
תשתדלי שלא להביא גם את הנציגה שלך לעניני יופי - אני מזהה יפות. זה לא במבנה הגוף דוקא. זה בפרטים שלא תחשבי שאני מבחין בהם: הקישוט של הלק על הזרת ביד שמאל, החוט העדין השזור על רגלך, האיפור הלא נראה כביכול, ההליכה של הבלרינה... אני רואה הכל גם בלי שנציגתך לעניני יופי תרחף ברקע.
אל תביאי את הנציגה שלך לענייני שיחות. שתיקה יכולה להיות נעימה בשניים. לפעמים שתיקה של שעה תעביר יותר מסרים משיחה של שעה.
אל תביאי את הנציגה שלך לעניני בדסמ.
תביאי רק אותך. מאה אחוז של את נטו. תקבלי גם אותי נטו.
אני לא הרבה: קצת גבוה, קצת רזה, קצת חכם, קצת מצחיק.
אבל אני אמיתי. אמיתי כמו הפחד הכי גדול שלך מהאמת עצמה.
אולי פשוט תבואי כבר?
לפעמים, נמאס לי להמתין לך.
אז אני חוטא.