השלולית של הנפש

כנסיה.
עמודים עגולים, רחבים, פסים בגוני חום עתיק אך עדיין עז, מטפסים לאורכם.
את מביטה למעלה : העמודים כמו לא נגמרים.
התקרה למעלה למעלה גורמת לך להרגיש מאד קטן, את חושבת לעצמך.
משום מה תמיד את מדברת לעצמך בגוף ראשון זכר. מענין מדוע, את מהרהרת.
"ישראלית?" אני מפתיע אותך.
"טלי. נעים מאד".
אז זה הולך להיות ככה. מחזירה לי בהפתעה על הפתעה. נאה לך.
אבל לא סתם פניתי אליך.
"הטראומה שעברת", אני אומר את מה שלשמו פניתי אליך, "הטראומה שעברת".
אני מניח יד בעדינות על כתפך, יודע שלא תיסוגי.
"הטראומה שעברת, טלי, אל תחששי. היא לא תחזור שוב".
את מביטה בי במבט מופתע. תפסתי אותך שוב, הפעם על חם. הופתעת...
"אני לא נוצריה. אני יהודיה. אני אפילו לא בטוחה שאני מאמינה באלהים", את ממלמלת.
"הטראומה שעברת, היא לא תחזור שוב - דברים טובים קורים רק פעם אחת". זהו. אמרתי לך את זה.
אני יכול להמשיך בדרכי.
"פשוט, כשאת מטיילת באיטליה, זה מה שאת עושה..." את ממלמלת-מסבירה לי.
"כשאת מטיילת באיטליה את נכנסת להסתכל בכנסיות. יש בהן משהו מהפנט, הכנסיות האלו". את מסיימת.
הפעם השלישית שהופתעת היתה כשגילית שנעלמתי כשם שצצתי.
לקח לך שעתיים להתחיל לחשוב על דברי. מאז, ללא הרף את מגלגלת את דברי בראשך כקוביה הונגרית ביד אמן.
את כבר לא חושבת מהיכן צצתי, או מהיכן אני יודע את שאני יודע, או מי לעזאזל אני.
את שקועה כולך בניסיון להבין את דברי. בהתחלה את מתנגדת: את זועמת עלי ועל יכולת הניבוי העלובה שלי.
אחר כך זה מגיע. לעתים בשלבים, לעתים בבת אחת. חלקי התמונה מתחברים. קישורים מסתדרים.
עכשיו את מסכימה, כבר לילה ואת רעבה. את אוכלת בתיאבון את הפיצה, ופנייך מתבהרים בהדרגה.
האם זהו חיוך עדין מתגנב לו?
הלילה תשני טוב בלי הכדורים, בייב. הלילה תשני טוב. הלבנה תחייך אליך יקירה, ואת תחייכי בחזרה.
חבל שרק בדמיונך באתי.