השלולית של הנפש

"תביטי על האנשים כולם. ככה, על ההמון." אנחנו משקיפים מהקומה השניה של הקניון הסתמי על האנשים.
"תסתכלי על כל אחד ואחד מהם.
עכשיו תתמקדי באיזור שבו קבוצת אנשים.
מצליחה? הבחנת במשהו?"
את מהנהנת לשלילה. אני ממקד אותך לכוונתי:
"תתמקדי בתוך הקבוצה. תתמקדי יותר - נגיד בשלושה אנשים.
עכשיו בשניים.
עכשיו תבחרי אחד מהם ותתמקדי בו.
את רואה למה אני מתכוון?"
את מהנהנת לשלילה.
לא, את לא עושה את עצמך.
הבטחתי לך שנמשיך בבית את השיחה. איני רוצה להמשיך כרגע. רוצה לברוח. שוב.
בבית, הזכרת לי את ההבטחה.
"את בטוחה שאת רוצה לדבר על זה?"
את מיישרת את המכנס אגב מתיחת רגלך קדימה, מישירה מבט אלי ומוחקת את החיוך.
רגלך כמו ננטעת בריצפה. פניך נכנסות לסטטוס סבל, כתפייך נשמטות.
לעזאזל, אפילו שיערך כמו החליף גוון וצורה.
העולם עובר לאחריותי.
בתנועה יבשה אני מוריד את ראשך, פיך מדבר לנעלי.
הייתי רוצה, בעולם אידיאלי, שדוקא עכשיו תלחשי לאוזני.
פאק. שיהיה כך. פיך מדבר לנעלי, ואת לוחשת:
"הדבר היחיד שהבחנתי הוא שכל אדם סוחב משהו."
אני מושך בשערך, לשונך מלוכלכת מהנעל כשאני אוחז בה ומתריס לך:
"ואת סוחבת יותר מכולם!
אני זוכר את הזקן עם חולצת בית החולים הכחולה, הפתוחה. את זוכרת מה הוא סחב?"
עיניך אומרות "כן".
"אני זוכר את הקוסית ההיא עם התיק של חדר הכושר".
עיניך מסכימות עמי.
"את זוכרת את התאיליפינית? היא סחבה שני תיקים: שלה ושל המכשפה הזקנה שיכולה להיות אמי".
אני משחרר את לשונך, נותן לך לבלוע לכלוך. את מסרבת לדבר, אז אני ממשיך:
"ולמרות זאת הזקנה סחבה שקית. גם בדרכה האחרונה היא תסחב שקית".
"אפשר להמשיך, אדוני?" את שואלת ברכות מטריפה.
ביאושי ממך אני מתיר לך להמשיך לנקות את נעלי, שעדיין מושטת קדימה.
ובגניחה הכה יפה שלך, ובמושלמות שאת שוקדת על נעלי, בהתמסרות איטית את לואטת לי ואני מקשיב קשב רב:
"ואתה, אדון? אתה הוא הסוחב יותר מכולנו.
אתה חושב שהג'ינס שלך, ללא ארנק, והפלאפון שנותר באוטו, משחרר אותך?
אני מחזיקה לך את המפתחות, אבל מה אתה מחזיק?"
אני מביט בך: פחד פתאומי נכנס בי. הלוואי ודומיה תבוא לעולם ברגע זה. את פותחת את תיבת פנדורה:
"אדוני, החולצה של הזקן תכובס, התיק של חדר הכושר יזרק. הזקנה תניח את השקית בביתה.
אבל אתה, אדוני, מה אתה מסתיר?
ידיים ריקות, ג'ינס ללא חגורה, נון שלנטיות לתפארת."
את מקרבת את פיך לנעלי ואני נאלץ להתכופף כדי לשמוע את המשך דבריך:
"אולי כשתבין שאי אפשר לשאת את העולם על כתפיך, תתחיל גם אתה לסחוב שקיות.
אולי כשתפנים שחוש הומור נפלא טמון במכשפה הזקנה, ובריאות של תשעים שנים קודמות נוטפת מהזקן,
אז אדוני, לא תבוז גם לתיק של הקוסית מחדר הכושר.
החופש שלך, אדוני, הוא הכלא שלך."
בדומיה שאפפה אותנו דימיתי לשמוע אותך מקרצפת את נעלי. רק נעל אחת.
השלולית הכה גדולה, של דמעות היא או של רוק?
מלמעלה, פיללתי לבכות אך הבכי הארור לא רוצה לשחרר אותי ממנו.
למחרת, שוב לבשתי ג'ינס פשוט, נעלי ספורט פשוטות וחולצה פשוטה.
אך את הארנק והפלאפון לקחתי בשקית. לראשונה מזה שנים.