השלולית של הנפש

אני מביט בה. עיניי המתריסות אינן משקרות אותה - אני המום, נזעם, מבולבל ומעט בוש.
היא מבטיחה לי - הבטחה מיותרת - שדוברת אמת היא.
"את יוצאת לפגישה עם אדם מאתר היכרויות חינמי, ואת לא יודעת אפילו את שם האתר?"
"את השם אני יודעת, גם את מה שצריך לעשות אני יודעת." מבטי חודר את הריצפה ואני מצפה להמשך.
" הדבר היחיד שלא חשבתי לברר הוא האם זהו אתר היכרויות 'רגיל' או 'חריג', אתה מבין?"
הריצפה נקרעת תחת מבטי. את אוחזת בסנטרי, מכריחה אותי להישיר מבט לשפתייך.
יש לך שפתיים חושניות, שתלכי לעזאזל, חידה ארורה שאת. אישה שאת. אישה.
"היה מובן לי שזה אתר רגיל של היכרויות. מעולם לא הייתי קודם לכן באינטרנט."
אם הייתי דום אמיתי, אני חושב, הייתי מתעלה מעל הסיטואציה ומנווט אותך כרצוני.
מדוע ברצוני להיות פשוט, ישיר וכן איתך? מדוע דוקא איתך?
אני מלטף את רגלך לאט תוך שאני קם מהספה, מים מינרלים יתאימו כאן יותר מקפה.
את נשענת לאחור, מתרווחת מעט כשאת רואה אותי חוזר עם קנקן ובו מים קרים, קוביות קרח ועלי נענע
משייטים בו, מתלבטים אם לעבור לכוס בעקבות קוביות הקרח.
הכוס עוברת מידי לידך, ואת מניחה אותה על השולחן מבלי לשתות, וממשיכה:
"אני לא אוהבת להכיר אנשים חדשים, ולכן אני לא יוצאת להיכרויות. עד אשר לפני מספר חודשים הכרתי
איש שיחה נעים באוטובוס. מעט צעיר ממני לדעתי אך מקסים לגמרי באישיותו. מהר מאד הקשר בינינו התקרב
והרגשתי חופשיה לחלוק עמו סוד קטן: אני סובלת מדיסלקציה חמורה. דיסלקציה ברמה כזו שאני מעדיפה
לומר שאני אנאלפביתית ולא שאני דיסלקטית עד כדי חוסר יכולת לקרוא מילה אחת נכון."
כמובן שלא ידעתי זאת: ידך המלטפת את ידי מרגיעה אותי.
"יצאנו מעט זמן, בערך שבועיים. כן: שכבנו. לא: לא היה משהו. עת שכבנו, היה בעדינותו משהו אגרסיבי שסתר את הקסם
השופע ממנו. הוא לא באמת היה עדין: הוא היה נבל במסיכת מלאך. פחדתי ויזמתי פרידה.
המשכנו להתראות באוטובוס מדי פעם. הוא המשיך להיות המקסים שהכרתי, וניסה פעמיים או שלוש להניא
אותי מדעתי."
"אתה מוכן להניח את הקנקן על השולחן? אתה מלחיץ אותי - אם אתה רוצה לשתות, שתה והנח את הקנקן."
"נשים, אתן משגעות אותי. רק אלהים יודע כמה שאני סובל מכן", אני מקטר ומניח את הקנקן.
"בשלב מסוים פגשתיו עם בחורה בערב, ברחוב. הוא נראה נינוח עם ההפתעה, והכיר בינינו. למחרת,
באוטובוס, שאלתיו אם הוא הכיר אותה באוטובוס. הוא צחק ואמר לי שהוא רשום באתרי היכרויות, ושהוא
ממליץ לי גם לנסות. כשהזכרתי לו שאני אנאלפביתית \ דיסלקטית, הוא הבטיח שיפתח כרטיס עבורי, וכך עשה.
מעולם לא ראיתי אתרי אינטרנט קודם לכן, אני שונאת מחשבים וכל דבר שכרוך בזה, אך המבט הנינוח שהיה
לאיתמר, זהו שמו, בעינים כשהסתובב עם הבחורה החדשה - אני גם רוצה את הרוגע הזה.
אז הרשיתי לעצמי: קניתי מחשב חדש, הזמנתי טכנאי והכל, אתה יודע - אתה הרי בתחום."
אני לא, למען האמת.
"חברה עזרה לי לעשות כך שכשאני באינטרנט האתר הזה עולה לבד, ואני רק צריכה להקליד סיסמה.
נכנסתי להסתכל בכרטיסים שונים, ראיתי את הפרופיל שלך ופניתי אליך".
"אני מבין שלא קראת את הפוסטים שלי".
שפתייך נהיות צרות. אני מבין: "את לא יודעת מה זה פוסטים".
"אני לא יכולה לקרוא, אתה זוכר? הפרופיל שלך עלה לי בשלושה ימים מאומצים למדי".
בתנועה עייפה אני עובר מהספה הזוגית לספה השניה, היכן שאת יושבת, ומחבק אותך ביד אחת על כתפך.
"את מבינה שהבנזונה, סליחה על הביטוי, פתח לך כרטיס של שפחה באתר של יחסי שליטה?
את יודעת בכלל מה זה יחסי שליטה?"
"זה שאתה אדון ואני שיפחה?" את שואלת ללא היסוס.
"כן!", אני עונה לך ומבין שנפלתי בפח.
"עכשיו אני יודעת". את מחייכת ללא שמץ מבוכה.
"ועכשיו מה?", אני מקשה.
"אף פעם לא הייתי שיפחה. לא ידעתי שיש בכלל דבר כזה. כלומר ידעתי שיש בקווים כלליים אבל מעולם
לא חשבתי שאנשים בפועל משקיעים בכך זמן."
"זמן, כסף, קריאה, רגש, אכפתיות ועוד הרבה", אני עונה, מתאר לך את העולם מהזווית שלי.
"מדוע אינך שותה את המים?"
"כי עוד לא אמרת שאתה מרשה לי, אדון".