השלולית של הנפש

מסיבה שלא נהירה דיה גם לך, את עוצרת את הסרט שרץ במקרן.
שנינו קרובים בחשיכת החדר ואני שומע את נשימותינו.
אפילו את עלית וירידת החזה שלך אני יכול כמעט לראות באפילה.
"מדוע הפסקת כה מוקדם?" את שואלת בפשטות.
הישירות שלך, מותק, יותר חזקה מכל אביזר.
אני חושב לרגע: "הרגשת שהיה לך מעט מדי?"
את טוענת שלא, מדגישה שרצית דוקא יותר, וחוזרת על השאלה.
"כשאני איתך, אני תמיד מצויד במטריה, שלא תירטבי לי".
קולך השקט שובר את רחש המזגן:
"כשאני איתך, אני לא מחפשת מחסה מהגשם: כשאני איתך, אני רוקדת בסופה".
העברת את ידך על לחיי, גלשת לכתפי, וכמו בהסכמה המשכת את הסרט.