השלולית של הנפש

הגעת בזמן. זה לא אומר שלא המתנתי כמה דקות במכונית, אבל עדיין - הגעת בזמן.
אני מבחין בך במראה האחורית מתקרבת, וחיוכך גורם לי לתהות אם את מבחינה בי מבחין בך, סך הכל זוהי פגישתנו הראשונה.
אני מסתובב לאחור ורואה אותך מחזיקה סיגריה, אז אני יוצא מהמכונית ומחייך אליך בחזרה.
נחיקה (חיבוק ונשיקה) קלילה ואני מסביר לך שיצאתי כי ראיתי אותך מעשנת וחשבתי להצטרף אליך לסיגריה לפני שניסע לשתות משהו ולדבר.
אז את מוציאה את קופסת הסיגריות מהתיק החום שלך ומציעה לי סיגריה. את נשענת על האוטו ואני עומד מולך, לא מדי קרוב.
משהו בך מהוסס, קצת איטי. חברותית, חייכנית, ועם זאת את כאילו חצי קומה מעלי. לרגעים אני תוהה אם את מרחפת באמת מעלי.
איך את עושה את זה?
את פולטת את עשן הסיגריה בקצב מדוד ושואלת אותי איך היה היום.
"התחיל טוב", אני אומר, "בבוקר ראיתי אנפה".
את מביטה בי במבט בוחן: "זו הציפור הלבנה הזו, נכון?"
אני מאשר ומושך שאיפה. את מחמיאה לי על היציאה המוזרה ומציינת שיש לי הסתכלות מיוחדת על דברים. תודה בייב, אני יודע שאני מוזר.
"ואיך המשיך היום?" את שואלת ומבטך מביט בי כאילו דרך חלום.
"יום עבודה רגיל, כמו שיהיה מחר, אני משער. זזים?"
המכונית מתגלגלת לאיטה בכבישי תל אביב, עת אנו דנים לאיזה פאב ניסע.
אני מעדיף משהו עם חניה, את רוצה משהו קרוב. התפשרנו: לא היתה חניה וזה גם לא היה קרוב.
נסיעה ראשונה עם נשלטות אהובה עלי. יש בה משהו סקסי שאיני מוצא בפגישות עיוורות עם וניליות. אם זכרוני עדיין מיטיב עמי, לא קרה ולו פעם אחת שישבתי עם ונילית בפגישה עיוורת והרגשתי מתח מיני באוויר בדקות הראשונות. לעומת זאת איתך, המתח האהוב עלי קיים ואני מודה שלרגעים התמכרתי לו.
כן, הספקתי לאמוד אותך - יש לך את הקישוט היפה על האצבע ברגל, יש לך שרשרת חביבה וגם המחשוף לא מוגזם. יפיופה לטעמי. לא מדי יפה. לא טיזרית.
אם לא תהיינה הפתעות, זה יכול להיות ערב מענין.
אחד היתרונות של פאבים הוא שאתה לא באמת צריך את התפריט - בסך הכל שואלים את המלצרית מה יש מהחבית, ואחרי שתי דקות אתה מסודר עם הכוס שלך.
שהכלבה תשבור את הראש עם תפריטים, אני חושב.
את לא מתבלבלת: "פעמיים", את אומרת למלצרית ומתפנה אלי בחזרה.
"אני אוהבת את הכתיבה שלך. אתה כותב על דברים אמיתיים, נכון? נכון? אני קוראת בין השורות ולדעתי אתה משלב את הדמיון שלך בכתיבה, אבל אתה כותב על דברים אמיתיים".
מה עונים על שאלה כזו? החלטתי להפוך את הסוגיה לנושא השיחה של הערב, ואכן השיחה קולחת בנועם.
לפתע את יורה: ככה איך שהלחץ של הבירה בכוס מצביע על יתרה של שליש, את שואלת:
"אתה הולך לכתוב עלי? אני יודעת שאתה הולך לכתוב עלי".
"את חושבת?" אני מחזיר לך מיד.
"נראה לי שכן. אולי לא מחר, אבל לא תשכח אותי. אתה תכתוב עלי".
לאחר כשעה וקצת של שתיה וצחוק, במהלכה אני מנסה להבין מהו בך שגורם לך להיות נוכחת - מעופפת בו זמנית, כמובן ללא הצלחה, את שואלת:
"תכננת להשכיב אותי?" אני מרכין את ראשי ועונה בשקט בשלילה.
"לסשן אותי". שוב תשובה שלילית.
"אני חושב שבעיקר קיוויתי - כמו לפני כל פגישה עיוורת - שתגיע מישהי נעימה, שאין לה בעיה עם בירה, או עם צמחוניים, או עם אנשים קצת מוזרים. אם נצליח לעבור את השלב הזה בשלום, ולא תהיי ביקורתית מדי כלפי, או טיפשה מדי, בסך הכל לא אתאכזב".
"אבל אין לך בעיה עם סשן בפגישה ראשונה", את מתעקשת מלמעלה. אני מביט לך בעיניים ותוהה איך את יכולה להיות מלמעלה אם את מולי. יש לך את הקסם שלך מותק.
"אני הולך למחזר ואת מבקשת חשבון", אני מכריז. את מוציאה סיגריה ועד שאני חוזר הסיגריה חצי מעושנת, המאפרה עדיין ריקה, וחשבון אין.
אני מביט ממקום עומדי על המאפרה הריקה ועל שתי כוסות הבירה הריקות, ומסתובב לחפש את המלצרית המעופפת.
את מדליקה לי סיגריה והצרור מגיע:
"אני מביטה בך ורואה גבר יפה. מה זה יפה, חתיך. אתה מצחיק, אתה מדבר לענין, יש לך ידע בכל תחום, אתה מרשים".
אני מכיר את זה - בטח עוד עשר שניות יגיע ההסבר מדוע איננו מתאימים. הייתי שם - יש מחמאות שנועדו להעליב אותך, אני אומר לעצמי עת את ממשיכה:
"אני אומרת לעצמי, תראי רומי, הבנאדם יודע להתלבש, יש לו בנזונה של אוטו, בטחון עצמי, הבחור בפועל כובש, ואני נכבשת, ואני שואלת את עצמי: תגידי, רומי, הוא באמת כזה גם במציאות או שהוא ככה כי הסנפתי כמה שורות לפני שיצאתי מהבית?"
האחיזה בסיגריה מתרופפת, הסיגריה נופלת על הריצפה. אני מסתובב לאחור: "מלצרית!!!"
כמה זמן צריך לחכות כאן לחשבון, לעזאזל.