השלולית של הנפש

אני חי בעיר מוזרה. לא מזמן קראתי שבסקר האוכלוסיה האחרון מצאו שיש בה חמישה עשר אחוזים יותר של נשים מאשר גברים.
מה זה אומר? יש לזה משמעות בכלל? אפשר לומר שהתמזל מזלי שאני גר בעיר כזו, או שמא איתרע מזלי?
אני חולק איתך מחשבות אלו כשאנו סוקרים את החנויות הקטנות בדרך לקניון, לשבת ולשתות קפה. את קוטעת את מחשבתי ומפנה את תשומת לבי למישהי שדוחפת עגלת תינוקות ביד אחת ומנופפת לעברנו.
אני מאמץ את זכרוני ואז ממצמץ בהפתעה: הגורל מזמן לנו מפגשים מעת לעת, וסביר שההגירה להולנד לא מצאה חן בעיני רונית כפי שקיוותה, אז רונית חזרה לארץ, ובין האנשים שהיא פוגשת מעת לעת, היא פוגשת גם אותי...
יכול להיות גם שרונית, הנשלטת הטוטאלית, השפחה המושלמת - והרווקה הנצחית, תמצא עצמה נשואה, מגלגלת עגלת תינוקות ובה פרי יצרים של לילה, סוער או מאכזב? אני שואל את עצמי מיהו הגבר: לא מה שמו, לא כיצד הוא נראה, אלא מהי המהות שלו. איזה סוג של אופי יכול היה לקחת אחת כמו רונית ולהפוך אותה לאשת משפחה עגלגלה, כזו עם לחיים בשרניות וידיים מלאות, אם הדוחפת עגלת תינוקות בדרך חזרה מהקניון...
רונית מתעלמת מידי המושטת ללחיצה ובשבריר שניה אנו מחובקים. התעשתתי מהר למגעה המוכר, הרך והבשרני, וחיבקתיה בכל לב. מסתבר שבסתר לבי נחבא געגוע לכלבה הקטנה ההיא, שפתחה את הדלת לשלושה גברים,שתי נשים והרפתקאה חזקה אחת שחזרה על עצמה בוריאציות שונות למשך חודשים מספר, מותירה שני לבבות מלוחים מדמעות.
לקול כחכוח גרונך חיבוקנו מתפרק ואני מציגכן אחת בפני השניה, לא מצליח להתעלם ממבטי הזאבות שאתן משגרות זו לזו. אם רק היתה באמצע הרחוב בריכת בוץ הייתן נכנסות שתיכן לשם בחדווה, נשים שאתן. אך על החיוך ההדדי לא תוותרו ואת אף מזמינה את רונית להמשיך איתנו לקניון לשתות קפה,ורונית מסרבת. היתרון של פצצת זמן הוא שהיא נותנת לך זמן, אמר פעם מישהו. הסתפקנו בהחלפה הדדית של כתובות וטלפונים, ונפרדנו כשם שנפגשנו.
אינני זוכר כל כך את המשך הערב וזה גם לא חשוב. מה שחשוב הוא שיומיים לאחר מכן מצאתי בבוקר בתיבת הדואר מעטפה מרונית, ללא בול. זה אומר שרונית היתה אצלנו אתמול בערב ולא עלתה. אני מביט במעטפה והמחשבות מתערבבות עם זכרונות, כאשר הסקרנות נכנסת לאיטה בדלת האחורית למגעה של המעטפה שאני מלטף בידי.
כשאני יושב בסלון על הספה הגדולה, נשען לאחור, מלטף את המעטפה הסגורה ונותן לצלילים החרישיים של המוסיקה לערבב את זכרוני את נכנסת חרש לדירה, סוגרת בטריקה את קו המחשבות שלי ושואלת אם אני רוצה לשתות. לפעמים המילה מעצם קיומה היא אלימה. אני מסרב ומראה לך את המעטפה.
"שאלך? אתה רוצה להיות לבד?" את שואלת. באחת אני ניעור לחיים: את זוגתי, את שפחתי, ואת - מה לעשות - החכמה מבינינו. את מרבית השלדים בארוני חשפתי בפניך ולא ארצה ליצור שלדים מיותרים, אז אני מבקש ממך לפתוח את המעטפה. את מבקשת ממני חמש דקות וכשאני מאשר לך את סבה על מקומך בתנועה החתולית שלך, ואני נהנה לראות את ישבנך מעכס לו כך, נעלם בחדר הסמוך.
כשאת חוזרת לסלון, את כבר לבושה בגדים נוחים יותר, מבטך שליו יותר, וכולך אומרת חוכמה. אני מרוצה ממך - עיני מרמזות לך ואת יושבת לידי, פותחת בעדינות את המעטפה.
בתוך המעטפה תמונה של רונית, עת היתה תינוקת בזרועות הוריה המחבקים אותה יחדיו, מחייכים למצלמה, ותמונה נוספת, שלי, שצולמה בספונטניות עת אני קושר קולר סביב צווארה, והיא, רונית, מחייכת חיוך כנוע לעברי.
"אני מקנאת בך", את אומרת לי. לא כל אדם זוכה לקבל כזו מתנה.
"כן, אני אכן בר מזל. לא תמונה אחת אלא שתיים", אני מחייך אליך, ממתין שתסבירי לי את ההשתטות של רונית עם התמונות.
"אידיוט, היא אומרת לך שהוריה נתנו לה חיים, אך אתה נתת להם משמעות".