"אנו, השפחות והעבדים, חיים בעולם של אמת", את אומרת לי כשאני מעלה לראשונה את הרעיון להגדלת מעגל הנהנים וה"נהנות" מהסשנים שלנו. ברמזור לידנו נהג מנגן מוסיקה ואני פותח את החלון, מניח לאובך המוזיקלי ומהרהר בדבריך. פעם אהבתי חלונות חשמליים. היום פחות: יש קסם בחלונות הידניים, במושבים הישנים, במבנה הפח של פעם, בצורות הישנות של המכוניות משנות השבעים. 'כמה הרחקנו, כמה הרחקתי' אני חושב עת מבטינו פוגשים במבטיו של הנהג הסמוך.
אני מביט בך ואת שותקת. זו צורת הטיזינג החביבה עליך – לא שליטה מלמטה, לא התחצפות יזומה, לא רמיזות ועיקולי דרך: המשפטים מזמיני הדיון שלך ואז השתיקה המקסימה שלך. זוהי הדרך שלך לבצע עלי טיזינג חודרני, ואני נופל בחדוה בפח זה. פעם אחר פעם. 'מודה ועוזב – נסלח', נאמר פעם. אז אני מודה שאת עושה עלי טיזינג ואני מודה גם שאני נהנה מכך. אנא, סלחי לי שאני נהנה, וסלחי לי שאני מודה.
ניסיתי להמשיך את שתיקתך, כאילו שאם אשתוק המשפט יבלע בבולשיט החדגוני הסובב אותנו, הממלא את שעותינו ומרוקן את מוחנו. לא עוזר. אני שותק אך חוכמתך מהדהדת, ואני נהנה ממך.
כמה שאני נהנה ממך מותק...
ואת נותנת לשתיקה להדהד. השתיקה, דוברת בכל השפות היא.
או אז את שואלת אותי את השאלה הידועה: "מי מכיר את הצליל של מחיאת כף יד אחת?"
"לשים 'ל' בחוץ?", אני שואל אותך בחיוך.
"אתה יודע, אין סיבה שלא תנהג במכונית ישנה אם זה מה שאתה חפץ", את אומרת לי וממשיכה: "פשוט, את זו תשאיר לי, ואתה תנהג בפורד קורטינה משנת 1972, וכך נהיה שלושתנו מאושרים".
"שלושתנו?"
"אתה, כי אתה תנהג ברכב מיושן, שזה נושא שאתה מתחבר אליו כנראה. אני, כי אני אהיה הנהגת העיקרית ברכב הזה, שאתה כה נהנה לשנוא בכל פעם מחדש, וכמובן – המאושר שימכור לך את הרכב הישן".
"יש סיכוי לקבל ממך תשובה לגבי 'עולם האמת' לפני שניכנס לחניה"? מבטי מבהיר שאני רציני ואת מתכנסת לתשובה:
"כי כל דבר שאתם – השולטים – רוצים, אתם עושים. אינכם צריכים להתפרפר – אתם פשוט מודיעים לנו שאתם רוצים, וזה מה שיהיה. שולט שמחפש "פרפרים" אינו שולט כלל: בהגדרה, הוא בורח מהשליטה. אני חיה בעולם של אמת, כי המחיר שאני משלמת כשיפחתך משתלם לי, והמחיר אינו זול, אך התמורה שווה."
"המחיר הוא שאני עושה מה שאני רוצה, אני מחליט, אני קובע, ואת מבצעת. כל דאגתך הינה לרצות אותי". אני מסכם את דבריך ומבטך אומר הן, ואת ממשיכה:
"התמורה היא, כמובן, שאינך יכול להתפרפר לי משום שאז, בעוד שאני חיה בעולם של אמת, אתה תחיה חיי שקר, והיותך שולט תעבור להיות במרכאות, ולכך לעולם לא תסכים."
"זה אומר שאת מסכימה לנסות סשן עם מישהי נוספת, מישהו נוסף?", אני מנסה להבין. הגענו ואני מתמרן את הרכב אל החניה.
זו התשובה לשאלה השניה, אדוני. את מרכינה ראשך בכניעות ואני שוב מאוהב בך.
"הלחי שלי, אדוני, מכירה היטב את הצליל של מחיאת כף יד אחת. מכירה, אוהבת ומכורה. בכל לב מכורה, אדוני", את פורצת בווידוי המרעיד מיתר חבוי בלבי. אני מרים את בלם היד ופונה אליך, מחליק את ימיני בעדנה על שיערך המקורזל, משם אני מלטף את מצחך, לחייך, גולש את כתפך ומושך ידי בחזרה.
נפלאות דרכי האישה לומר את דבריה מבלי לומר אותם כלל. אני מבין: לא יהיה לך קל, אך את מקבלת את הקושי בלב שלם, ומצפה בכליון עיניים לרצות אותי שוב, לעבור עמי מחסום נוסף.
"ואיך ידעת שחשבתי על הרכב הישן?" חזרתי לנושא הקודם, גאה בי על שהצלחתי לשחזר את הקישור מתוך הקישור הקודם. את אפילו לא מתרשמת. אומרים עלי שיש לי ראש אנליטי. אלו שאומרים זאת לא מכירים אותך...
"לא ידעתי, אדוני. בכל הקשור אליך, לעולם איני יודעת. אני פשוט חשה אותך, אדוני".
מסקנה: גם כשמתרגשים, מומלץ להוריד את חגורת הבטיחות טרם עזיבת המכונית.
לפני 14 שנים. 20 בפברואר 2010 בשעה 22:34
