השלולית של הנפש

סיפור אמיתי: זלדה, הוא היה קורא לי לאחרונה.
פעם נהג לקרוא לי "גוף" כמו רצה לומר שאני בשבילו מכשיר – חורים, מתקן קליטה, אמצעי ספיגה. בהתחלה נהגתי לדמות שהוא מתכוון לרמוז שאוהב הוא את גופי. בבקרים, דמיינתי שיש לי גוף יפה כזה, עם הבליטות הנכונות במקומות הנכונים, ועם השקערוריות הנכונות, במקומות הנכונים. הייתי מלטפת את הטבור בתנועות עגולות וחושבת עליו. בזכותו דמיינתי.
בזכותו.
אחר כך כינה אותי "סתם". מאד משפיל כשמכנים אותך בשם כזה. "סתם".
זה היה השם שלי. זו הייתי אני.
אני הייתי סתם. אני הייתי זו שתפקידה פשוט להתקיים. פעם אמר לי "הקשר שלנו מוצא חן בעיני. בקשר שלנו יש שניים: אני השניים. את, את כלום. את סתם. זה התפקיד שלך בקשר שלנו. סתם".
אז הייתי סתם.
פעם חבר שלו ביקר אצלו בבית וראה אותי עירומה. אחרי שמצצתי לו, הביט בי בזלזול, סטר לי בזלזול, ואמר באותו טון מזלזל: "היא לא סתם סתם. היא כלום. יש לך מצית?"
הערתי לו פעם, שהסיפרה אפס, ליד כל ספרה אחרת, משנה את כל התוכן, את המהות של המספר... אז הוא הביט בי ככה, קצר, כמו שמביטים בכלב כשמחליטים אם לספר אותו או להמתין עוד קצת, ואז הוא אמר: "את באמת לא מבינה, סתם, נכון? את, איך להגיד את זה, חיונית פה. את כמו מחזיק מפתחות. סתם. את פחות חשובה מהמפתחות שאת מחזיקה".
ואז הוא ניגש לדלת, שלף את צרור המפתחות, תקע אותו בידי, שלף שטר מהכיס, ושלח אותי לשכפל את המפתחות. כשחזרתי, ידעתי: אני צרור המפתחות שלו עד להודעה חדשה.
זה לא כזה נורא כמו שזה אולי נשמע. להיות אסלה, למשל, יכול להיות פחות נעים. אני כבר לא בטוחה היום.
אז מדוע כל ההקדמה הזו, אתם בטח שואלים. עוד סיפור של שפחה. היינו שם, קראנו. רוצים משהו אחר, חזק יותר, חכם יותר, מהיר יותר. אתם רוצים להיות נסערים... ואני יודעת: אין תיאורי מין שיסעירו אתכם. קראתם הכל. הכוס שלכם מלאה עד הסוף. כוס התרעלה שלכם מלאה עד הסוף.
אז לא, זהו לא סיפור של השתעבדות. זהו סיפור של שחרור. קיראו והחכימו אחיותי השפחות: כך ייעשה לאיש הקורא לעצמו אדון ובוגד בשפחת המין שלו, בזו שבעיניה המילה "סתם" היא מילה קדושה, פשוט כי היא יוצאת מפיו.
קיראו, אחיותי למקצוע שפחת המין הנרצעת, כיצד תומרן זה האדון, ומה עלה בגורל הקשר שלנו.
קיראו, אחיותי הזונות, הנמסרות ככלי מאדון לאדון.
קיראו, עלובות שכמותכן. אולי תלמדו משהו.

"נשים מתות בי" הוא אמר לי פעם. חשבתי על כך: מדוע נשים מתות בו? אחר כך חשבתי: מדוע דוקא בו? שלושה שבועות הגיתי במשפט. שבוע שלם חשבתי על הסיבות שיכולות לגרום לנשים למות בו. אחר כך חשבתי שבוע שלם מדוע עליהן למות דוקא בו.
ההפתעה הגיעה בשבוע השלישי: בחוזה האדון – שפחה שלנו, קבענו שבתמורה להיותי שפחת המין שלו, בתמורה להיותי מוכנה לכל גחמה שלו, בכל עת, ללא תנאי...
התמורה היחידה שעומדת לרשותי היא... כלום. כך היה כתוב בחוזה.
ומתוך הכלום צמחה נאמנותו לי.
בסוף השבוע השלישי חנית חצתה את לבי: מדוע "נשים"? האמנם ברחה לה מילה? נפלט לו משפט? כיצד אגיב? יש לי זכות בכלל להגיב?
הבאתי אליו את החוזה, אותו חוזה רב השפלות עליו אני חתומה כשפחתו חסרת הזכויות. אותו חוזה שנכתב בכתב ידי, עבר את הגהתו, הוכתם בדמי כחתימה, נזרק לפח, נכתב מחדש, עבר שוב את הגהתו, הוכתם שוב בדמי, ושוב נזרק לפח.
רק בפעם השלישית, לאחר שקרא ברפרוף את החוזה עד אמצעו והסתפק בכך, טבל שוב את אצבעי המדממת בשלישית, ואישר את החוזה. לאחר מכן ישבנו בסלון ושתינו. הוא שתה בירה ואני את השתן שלו, מכוס בירה זהה.
הבאתי אליו את החוזה, פתחתי את החוזה בפניו התמהות, הריקות מהבעה, והראיתי לו את השורה הרביעית מהסוף. זו שידעתי שלא יטרח לקרוא עד אליה בפעם השלישית.
"והיה אם אבגוד, קלוני יהיה שחרורך".
החזקתי במכתב ביד שמאל. ביד ימין תפסתי את ידו עת ניסה לסטור לי, וסיננתי:
"עד כאן. מכאן, אתה לא אדון. איבדת את זכות האדנות. ברור לך?" הוא הביט בי בעין מופתעת. אחר כך זועמת. אחר כך שוב מופתעת. לא המתנתי – הוצאתי מהמיבש את השמלה הישנה, זו עם הבונגלך, זו שהוא כל כך אוהב לארח את חבריו כשאני לובשת אותה. משיכה קטנה והשמלה מתפוקקת ממני על הריצפה. לבשתי את השמלה שלא בפניו, חזרתי אליו. נעמדתי מולו, חגתי סיבוב שלם סביבו תוך שאני מביטה וסוקרת אותו ארוכות, ויצאתי מחייו.
סיפור אמיתי. או שלא.