השלולית של הנפש

אנשים שנוטים להמהם עצבנו את לריסה: בעיניה "מדובר בניסיון - לא מעודן - להרויח זמן כדי לסדר את המחשבות. כך לא מנהלים שיחה!"
אין לי מושג על מי דיברה לריסה. ריחפתי בעולמי...
רייץ' האריכה את נשימתה, וספרה שוב עד עשר. ואז המשיכה עוד מעט. המאמץ היה שווה: עם הגיעה לעשרים (ביחד עם הספירה הקודמת, באותה הנשימה, הגיעה כבר לשלושים) מצמצה לריסה בעיניה בחוזקה, וגחנה לעבר המאפרה. מצמוץ בעיניים אומר שלריסה שטחה את טיעוניה והיא מוכנה להקשיב. רייץ' העבירה מבטה אלי, כשואלת אם ברצוני להוסיף משהו לפני שהיא יורה את חיצי הגיונה. השפלתי עיני כאומר שאיני חלק מהשיחה, והנושא המשיך לגימל, שזהו שמה. מאז ומתמיד היתה ידועה כגימל: לחיצת יד, "אני גימל", אולי בדיחה וזהו. קשרי חברות אינם מתעכבים על שמות - ולכן גם אני איני יודע את שמה המלא של גימל. לא נורא – תיאלצו לסמוך על דברתי שגימל מציגה עצמה כגימל, ולגבי צורתה החיצונית, אוכל רק לומר את מה שאומר גם על רייץ' ועל לריסה: התעסקו בענייניכם.
"מתחילת החודש הראש שלי ביקר באסלה רק פעמיים (מתוכן פעם אחת היה שתן באסלה, ובפעם השניה, ובכן, הודגמתי לשולט טרי), נמסרתי רק פעם אחת (את זה אמרה בחיוך ממזרי), ורק פעם אחת זכיתי לסשן הגון. סשן מלא. סשן. נו, אתן יודעות. סשן..."
זיהיתי אצל רייץ' שהיא בוודאי הגיעה כבר לארבעים בספירתה, וכנראה שיקשה עליה להתאפק זמן רב.
אני יודע למה אני אוהב את רייץ': כל כך הרבה סיבות, אבל שימו לב: בעוד שרוב האנשים מקשיבים לך כשהם אוהבים את מה שאתה אומר, אצל רייץ', כאשר היא מקשיבה לך – אתה בצרה גדולה: כמות אדירה של ניוטרוני גאונית טסים במוחה ומנתחים את מה שאתה אומר, וכנראה שבדקות הקרובות לא תרגיש חכם במיוחד. עצתי לרוב – אל תכנסו לויכוחים עם רייץ'. האישה חכמה, שותקת, מקשיבה, וכשאתה לא רואה, יש לה טריק סודי (זה משהו שאני המצאתי עליה כדי להתמודד עם הסוגיה. למען האמת אין לי מושג איך זה קורה): היא נכנסת לגוגל, ויקיפדיה, מתקשרת לאבא החכם שלה (שמתקשר לסבא), ומזעיקה את מרבית כוחות ההגיון הפועלים בשוק: אכזריות, ישירות, היסטוריה, ציטוטים, נבואות, תזונה ובעצם כמעט עולם ומלואו. עוד לפני שסיימת לדבר השיחה הסתיימה: עוד מעט יגיע תורך ותקבל, בהתנסחות נעימה למדי, רצף לא מדי ארוך של טיעונים שיבהירו לך שכנראה הגיונך נשאר בתא המטען.
אז תרשו לי להרגיש מוחמא שרייץ' היא שפחתי וכמובן זוגתי. אפשר גם להיפך אם תתעקשו. אבל היא שלי.
אבל היא מתאפקת לבינתיים, הרייץ'.
וגימל ממשיכה את הנושא: "בתחילת הקשר, לא היה יום שלא הייתי נמסרת. אתם יודעים לכמה גברים אפשר לרדת בבר מבלי להכיר אותם? ואני מדברת על ערב אחד!" וכאן גימל המשיכה בתיאורים שאין ספק שמאד ימשכו את אלו שבדקה הקרובה יואילו לקרוא בלוג אחר. כמה אפשר לקרוא על "נמסרתי לזה שהשתין עלי בשירותים, והוא מסר אותי לזה שסטר לי, ירק עלי וגם השתין עלי..."
מיצינו, נכון?
לריסה קטעה בשלב מסוים את רצף התיאורים הצפוף למדי של גימל: "גם הראש שלי מבקר באסלה מדי פעם, ואני מבינה לגמרי שזה המקום שלי. אני לא נמסרת, כי האדון שלי לא יכול לסבול את המחשבה שמישהו אחר נוגע בי, אבל באופן עקרוני אם זה מה שהוא יחליט, אני לא אסרב. כמובן, לא אתן לאף אחד שאיני מכירה שישתין עלי בשירותים. זה אוילי בעיני ולא סביר שהאדון המדהים שלי יעביר אותי סיוט שכזה. מעבר לכך, כולנו זונות בידי האדונים שלנו שלא מפסיקים להכאיב, למסור, להשפיל, להבהיר מקום, לבודד ולשכנע אותנו על הדבר הבא. האמת היא שבמקום להודות לו על מה שהוא עשה לי עד היום, לעתים אני שוקלת להודות לו על מה שהשתכנע שלא לעשות, אם אתן מבינות את כוונתי, כל אחת לעצמה..."
אני מסיר מבטי מלריסה, מתלבט אם רייץ' הגיעה כבר לשמונים בספירתה...
פעם, כשהתוודיתי לרייץ' שזה עוזר לי לספור לפעמים, כי אני מצליח כך להימנע מאגרסיביות מיותרת עם אנשים, ענתה לי רייץ' שלפעמים עדיף להיות אגרסיבי. לפחות עם חלק מהאנשים. אני נוטה להסכים עמה אך משום מה האגרסיביות שלי מעציבה אותי. משום מה תמיד חש אני שהרבה עצב יש בעולם, המון כאב. אך יש גם המון אהבה, ואני תמיד מצטער שאני שייך לצד של הרעים: אני יכול להעניק עצב וכאב וזה יבוא לי טבעי עם האגרסיביות שטבועה בי, אך להוציא ממני אהבה... צריך לדעת לקרוא בין השורות.
אני מעט מתפזר ולא לכך היתה כוונתי, אך הנה הנה נחזור למיקוד, ועמך הסליחה.
גימל מישירה מבט אלי: "אני לא אוהבת את השתיקות שלך גבר. סליחה, רייץ'". וכך ביטלה גימל חצי שעה במהלכה הדבר היחיד שהיה שקט ממני זה הקפה שבכוסות.
"זה שאני לא מדבר, לא אומר שלא אמרתי כלום".
לפעמים אדם עושה טעות בחייו. לפעמים הטעות היא גדולה, לעתים גדולה מאד. לעתים, זו סתם טעות של חברות בשיחת בית קפה. לריסה, את הטעות היומית של בית הקפה, עשתה כשהצטרפה ותמכה בגימל.
ראיתי כיצד מתרחבים אישוניה של רייץ' בראותה את לריסה נשענת לאחור, כסוקרת את כל הטיעונים האפשריים הנוספים, וגימל מבחינתה, מוכנה לתת לי את הנוק אאוט לאחר שלריסה תדאג שלא אצטרף עוד לשיחות אלו. אדון או לא, עושה רושם ששתיקותי, גם כאן, מתפרשות שלא כהוויתן (ואני בטוח שברגע זה אחוז נוסף של מהקוראים בחר לעבור לבלוג אחר).
זה בסדר.
זה באמת באמת בסדר.
אני גוחן לעבר נעלי, ובעודי קושר שרוך פרום, אני שואל את רייץ', מבלי להביט בעיניה: "את כבר בתשעים?"
"מאה". עונה בשקט רייץ'. "ספרתי לאט, ללא דילוגים על אי זוגי, ואפילו התיידדתי עם כמה מספרים, שלאחר שסיימתי לספור, חזרתי אליהם לשאול מה שלומם".
לריסה וגימל מחליפות מבטים עם רייץ'. אני כמובן זוכה להתעלמות. הבטחתי לכם להתמקד. הנה זה מגיע. עוד מעט קט.
רייץ' קיבלה החלטה. משהו בתנועת גופה אומר לי את זה. אני מחליק מעט למטה במושבי, מנמיך קומתי כמפנה לרייץ' את הבמה. בפעם הקודמת שהחברות שלה עצבנו אותה בגישתן, היא ביקשה ממני לטפל בענין. אודה ומעט אבוש, שאכן איכזבתי: גם חברותיה חכמות מאד, ויש הטוענים שהגבתי בהתנשאות מסוימת. אין מקום להתנשאות עת אתה עם חברים. אין מקום להתנשאות גם כשאתה לא, ומכיוון שהצטיירתי באופן מסוים, הבינותי שעדיף מעט שאשמור מרחק מערבי נשים, הגם שמעת לעת אני מגיע, ולעתים אף מגיע שולט נוסף – הלא הוא בן הזוג של גימל או של לריסה. המדובר כמובן בערבי מפגש של חברות בבתי קפה, ולא במפגשים מהסוג המרטיב.
הצעתי שאצא להביא את המכונית לטובת שלושתנו, היות וגשום בחוץ. למעשה, עזרתי להפיג את האוירה שלקראת הסוף קצת נהייתה טעונה. ברי לי שבזמן שאביא את המכונית, רייץ' תחזיר את האוירה הנעימה לשיחה, ותתקן את עוולות שתיקתי.
במכונית, השיחה נסבה על קונפוציוס, על סין, על כלכלה ונושאים נוספים. לא רמז למהלך הדקות האחרונות בבית הקפה. מיומן, שתקתי גם הפעם.
למחרת, התקשרה אלי לריסה ודיברה במבטא רוסי קל. לריסה בארץ מגיל עשר. אין לה סיבות למבטא כלשהו, אך כשהיא נרגשת, משהו בלשון כנראה זז מעט שונה אצלה. לריסה שאלה אותי על תרבות סין, ומה אני יודע על כך. הבנתי שהמסכנה אכלה תפוח מורעל מחיציה של שתחיה, ואמרתי לה שידיעותי אינן כפי שהייתי רוצה, ואני תקווה שיום אחד אתפנה ללמוד תרבות עמוקה זו באופן שיספק אותי. אבל כן, אני יודע מיהו לאו טסה, וכן, קראתי את ספרו כמה עשרות פעמים, וכן, זה ספר קצר, וכן, כל עמוד ישאב לך שבוע אם רק תרשי לו.
וזה מה שאמרה שתחיה, ללריסה:
"הגדולים שבמושלים, האנשים אינם מבחינים בקיומם כלל.
המושלים הפחותים מהם, הם אלה אותם כיבדו ושיבחו האנשים,
והפחותים מהם – הם אלה מהם פחדו,
והנחותים מהם – להם הם בזו.
כאשר חסרה אמונה במושל,
אין מאמינים בממשלו.
כעת, לימדו מה רבה חשיבות המלים".

אמרתי לכם שאני אוהב אותה, את רייץ'.