השלולית של הנפש

לפעמים אני חושב שאלהים לא בוכה כי הוא יודע שאם יתחיל, הוא יפסיק רק בעוד הרבה מאד זמן.
לעתים זה נראה ודאי שלאלהים אבדה השליטה על המלאכים שלו.
מתישהו, באחת הצלילות האחרונות שצללתי, עברה בי המחשבה שהים מלוח כי כל היצורים כולם, אנשים, חיות, מלאכים ובני שטן, קוו את דמעותיהם באותו מקום. פעם. לאחרונה הם כבר לא.
כשסיפרתי לך על כך הדלקת סיגריה, הראשונה מזה ארבעה ימים, פתחת את התריס במרפסת לרווחה, והוצאת שני כסאות, אחד לך ואחד לי, וישבנו כך יחד והבטנו בתנועה הדלילה ברחוב למטה ושתקנו.
הכעס היחיד שלך על האידיוט שברא הכל, מסתכם במחשבה שאילו באמת הוא היה כל יכול, בטח היה ממציא כלי יותר אכזרי משוט, או קיין. או כל שטות אחרת.
מכשיר שעשוי ליצג את העליבות הגדולה של העולם דוקא כשהוא מתגלה במלוא הדרו.
כשאת שם - מקבלת את החולי היפה והנוראי שאני - את מסכימה אתי.
כשאת עומדת זקופה וגאה למולי, סופגת אחת אחר השניה, עומד אני מולך ומייצג אותו, העלוב מכולם.
אני הבחירה שלך בגלל סיבה אחת עצומה:
אנחנו נהיה הראשונים שנמלא את האוקיינוס שלנו בדם. לא בדמעות.