בית בובות.

האמת שקשה לי להיזכר באותו יום.

אני זוכרת שכשהייתי קטנה, ההורים שלי נתנו לי ללכת לבית ספר לבד יום אחד, כדי שארגיש גדולה. בדרך נתקלתי בשני כלבים קטנים שרדפו אחריי כנראה המשחק ואני נבהלתי וברחתי והם נשכו אותי מאחוריי הירכיים. מאז, אני וכלבים זה לא... פשוט לא.

אני בחדר חשוך, על הברכיים עם ידיים מאחוריי הגב. כיסוי עיניים על הפנים. הדלת פתוחה בשבילך כמו תמיד, עשרים לשבע, מחכה שתגיע. הדקות עוברות והינה אתה נכנס לחדר. אני שומעת אותך בועט את הנעליים בחדר, נאנח מהיום הארוך שהיה לך במשרד והיד שלך מלטפת את הראש שלי בתנועה של 'ילדה טובה'. אתה מתכופף לידי וקושר את הידיים שלי חזק מאחורה.

"את סומכת עליי?" אתה שואל ואני מהנהנת ישר. אני נותנת לך את כל כולי, אני חייבת לסמוך עלייך.

"את זוכרת למה את כאן?" אתה ממשיך, ואני מהנהנת. "מילים" הקול שלך רועם בחדר והלב שלי מתכווץ. "כן, אני זוכרת אדוני. אני צריכה לקבל את העונש על ההתנהגות שלי אתמול" אני עונה בשקט.

יציאה חדה מהזיכרון הזה, אני אומנם נשלטת ובובה על חוטים, מאה אחוז, אבל כשזה נוגע למקום פומבי, בשכונת מגוריי, עירום מלא מול הבית שבו גדלתי ושלידו גרים רוב החברים שלי, זה גורם לגוף שלי להתקשות ולא להגיב. *בייחוד* כשאני עם כיסוי עיניים. זה כבר נותן לכם את הרקע למה שקרה.

ובחזרה.

"אני חושב שלמרות כל הזמן שלנו ביחד את עדיין לא סומכת עליי לחלוטין וצריך לטפל בזה. תתגלגלי על הרצפה." אתה פוקד.

ברעד אני נופלת קדימה על הרצפה ומתגלגלת כמו חבית לצד. אני מרגישה משהו רטוב וקר על הרצפה, אני קופאת ונעצרת. בום, אתה חובט בי עם השוט הישבן ואני צועקת בהפתעה. חוזרת לעצמי וממשיכה להתגלגל בשלולית המים ששפכת. 

"בפינה ליד הסיפריה יש קערה עם אוכל, זו הארוחה האחרונה שלך היום, תלקקי הכל."

לוקח לי כמה דקות להבין את נקודת הציון שלי בחדר ולהגיע לקערה. הטעם של האוכל מוזר וקשה, לא נעים. והריח... אחריי כמה ביסים אני מבינה שמדובר באוכל לכלבים. אתה מושך לי בשיער ומזיז את הראש שלי שמאלה לקערה אחרת ודוחף את הראש שלי לתוכה. יש בה מים והם נכנסים לי לאף ולפה ולעיניים, אני שואפת אוויר בקושי, מבינה מה לעשות ומלקקת את המים, שותה ושותה ושותה. אתה עוזב אותי ואני חוזרת לאוכל. 

"היה לך טעים? בחרתי לך את המנה הכי יקרה", הקול שלך כל כך מזלזל ואני מרגישה קטנה כמו בוטן..

"כן אדוני, תודה רבה" אני עונה. מרגישה שהפנים שלי מלוכלכות מפירורים. הבטן שלי מברברת מהלחץ. 

"תסתובבי, תרימי את התחת ותנענעי אותו"

אני מסתובבת ועושה כדברו. "כן.. הכלבה שלי נהנת, נכון?מקשקשת בזנב מאושר..." אתה צוחק עליי ואני חסומת מילים, שותקת ומנענעת את הישבן. אני מרגישה שאתה מורח וזלין על החור שלי, דוחף אצבעות ואז מחדיר פלאג. מתעלם מהקריאות שלי והכאב. אני שומעת צליל של מצלמת פלאפון ומתכווצת. "עכשיו יש לך גם זנב" אתה אומר בשביעות רצון. "תלקקי לי את הרגליים" אתה ממשיך.

אני מרגישה את הפלאג הענקי בתוכי, וכשאני מתכופפת אני מרגישה איך הוא מסתובב וגונחת בחצי כאב וחצי עונג. אתה משתיק אותי ודוחף לי את האצבעות לפה. אני מלקקת ומוצצת כל אצבע ואצבע. כפות רגליים בדרך כלל מזעזעות אותי אבל שלך דומות לכפות רגליים של אל ואני כל כך אוהבת להעריץ אותן, ללקק אותן. "תלקקי את הביצים" אתה מורה לי וטופח בראש שלי. אני עוברת במהירות לביצים שלך ומלקקת כל פינה שלהן, מרגישה את הזין שלך על הפנים שלי כשאני עוברת מצד לצד. מרגישה את הירכיים הפנימיות שלי נרטבות. הפנים שלי מלאות ברוק ופירורים של אוכל לכלבים, אבל אני שומעת את הקול המאשר שלך וכל כך טוב לי.

"אני יכולה למצוץ לך בבקשה אדוני?" אני שואלת ומתנשפת מחוסר אוויר. היד שלך אוספת את השיער שנפרע מהפנים שלי ואתה אומר לי להכניס עד הסוף. אני מנסה, זה קשה (תרתי משמע). הפה שלי קטן יחסית approved by the dentist, ואני נחנקת. אתה עוזר ודוחף ומושך את הראש שלי עד שהעיניים שלי מתגלגלות אחורנית מחוסר חמצן.

אחריי כמה דק' אתה קם ואומר לי להמתין על השטיח. אני 'רצה' הכי מהר שאני יכולה לשטיח, יחסית לבחורה קשורה, ומחכה להוראות נוספות. 

"תסמכי עליי. אני לעולם לא אפגע בך ולא אתן שיפגעו בך. את שלי, כולך שלי והתפקיד שלי הוא להגן עלייך."

"האם נתתי לך מתישהו סיבה לערער על זה?"

"לא אדוני, אתה תמיד טוב אליי." אני עונה במהירות. הוא צודק. הוא אומנם מכאיב לי, פיזית, אבל כשאני איתו אני מאושרת כל כך.

"תסמכי עליי". הוא יוצא מהחדר וחוזר אחריי כמה דקות. אני שומעת רעשים מוזרים ואני מרגישה את הדם שלי קופא בגוף שלי והלב שלי מעלה מהילוך שני להילוך חמישי כשאני מבינה מה עומד מולי. אני שומעת אותו.. מתנשף ונושם. מזיז את הרגליים. עומד מולי פאקינג כלב. לא לא לא לא לא, זה הדבר היחיד שיש לי בראש. יותר מידי יותר מידי, נורה אדומה, זה לא מצחיק. הראש שלי לגמריי בהיסטריה. אני רועדת בטירוף מנסה לזוז.

"ניקול! תסמכי עליי!" אתה רועם כמו רעם באמצע הלילה והכל נרגע. אני שומעת את הכלב הולך מסביבי, כף הרגל שלו נוגעת בשלי כשהוא מאחוריי ואני קופצת אבל נותרת בשקט. שכה יהיה לי טוב. יש איתי כלב. אני רועדת.

"אני סומכת עלייך, אני סומכת עלייך, אני סומכת עלייך. הכל בסדר הכל בסדר הכל בסדר" אני חוזרת על זה שוב ושוב כמו מוטו, מגבירה את הקול מידי פעם מהלחץ, מרגיעה את עצמי,משלימה עם מה שקורה.  

"אני משחרר אותו. אולי הוא יקפוץ עלייך קצת וילקק. תזכרי מה אמרתי" אתה חצי פוקד חצי מזהיר.

פתאום יש לי זיכרון שאמא שלי אמרה לי שכלבים מריחים פחד. זה למה אני תמיד בורחת לכיוון ההפוך של הרחוב כשאני רואה כלב. אני קופאת ומחכה, אני מרגישה שהוא הולך לנשוך אותי.. אני מחכה מחכה מחכה, העיניים שלי סגורות ומכווצות חזק חזק ו.. כלום לא קורה. הכלב מרחרח אותי, כאילו עושה טובה שהוא מתייחס אליי בכלל אני נושמת בכבדות ופתאום מרגישה ליק קטן בזרוע. זה רטוב (וקצת מגעיל) ומזעזע אותי ואני שואפת אוויר במהירות. ופתאום הכלב קופץ עליי, כאילו משתגע, טופח בי עם הידיים ומלקק. זה מדגדג כי אני עירומה וזה מצחיק אותי. אני נופלת על הגב, תנוחה לא נוחה בעליל כשהידיים שלי קשורות מאחור, והכלב ממשיך וממשיך מלקק ומדגדג אותי ואני צוחקת בקול ומבקשת להפסיק, להוריד אותו ממני.

אתה מרים אותי חזרה על הברכיים ופורם את הקשר מאחוריי הגב, עושה מסאז' קטן לאיזור שהיה קשור ובסוף לוקח את הידיים שלי ומניח אותם על הכלב הגדול. אני מלטפת אותו, הוא פרוותי כפי שהרגשתי ונעים ומריח מתוק. הכלב בתמורה מלקק לי את הפנים ואני מזועזעת ונגעלת ממש. הוא עושה קולות מצחיקים כאילו מנסה להתחבר אליי. אני אומרת לו שהוא הבהיל אותי נורא. אני שומעת אותך צוחק כל כך חזק וסוטר לי ביד כשאני מרימה אותה כדי לנגב. "הכלב גם רוצה להתנשק איתך". 

אני מחייכת מהמילה "גם" וצוחקת איתך. עדיין קצת בשוק מהסיטואציה.

"החוצה פרדי" אתה פוקד והכלב בורח לסלון. גם הוא יודע מי נמצא למעלה. אתה סוגר את הדלת, מרים אותי, זורק אותי על המיטה ותובע את בעלותך עליי שוב בחוזקה.

מוכחה לציין שאני עדיין פוחדת פחד מוות מכלבים. הם חמודים רק בתמונות.