בית בובות.

כבר חמש שנים שאין לי ביטחון או סלע או אדם לדבר איתו. בכוחות עצמי הורגת מקקים, מחליפה גומיות בניאגרה, נופלת וקמה נופלת וקמה..

לפעמים טוב לי לבד. אני אוהבת את הקור של הבוקר שסוטר לי בפנים כשאני בחוץ, את האוזניות עם קווין באוזניים, השיחות שלי עם עצמי בנסיעות באוטובוסים. 

אני לא חושבת שאני מפונקת, יש לי גם יכולות סבל גבוהות, ואני מזל בתולה אז לעולם לא אגיד שקשה לי, אבל חסר לי את הכתף ואת השיחות העמוקות ואת היכולת קצת לפרוק מהלב..

כולם אינטרסנטים ואני מריחה צרות מרחוק.

זאבה בלי להקה.

לא כל פוסט צריך להיות מיני.