אחת התעלומות הגדולות שלי לגבי עצמי מסתתרת בעולם השליטה. הצורך שיש לי להיכנע, כניעה מוחלטת, כזאת שבה אני מתבטל וחדל להתקיים כאשר כל הוויתי נתונה לשולטת ולרצונותיה.
ההבנה שהמקום הראוי לי הוא לרגליה של אשה חזקה ויפה, כאשר רק המחשבה על התבטלות כזו מביאה לי הרגשה של סיפוק והשלמה, כאילו האינסטיקטים שלי מודעים לכך שזה הדבר הנכון בשבילי.
אותה הבנה שנראית כה טבעית בעיני מצד אחד, בהתבוננות מעמיקה היא איננה מובנת מאליה. לא משנה כמה אני מרגיש שבחיי היום יום שלי אני בחור נורמטיבי, סטודנט שעובד במקביל בעבודה מכובדת ושנתפס כלפי חוץ כאדם ראציונאלי ורציני, עדיין כל האישיות הזאת מתנפצת לרסיסים בפקודה או אפילו במבט אחד מאישה דומיננטית.
החידה הזאת תמוהה וקסומה בעיני, כנראה שאלו אינסטינקטים ודחפים שטבועים בי כל כך עמוק וחזק עד שאינני יכול להבין את מקורם.
למרות שהחידה הזאת נשארה לא פתורה, הדבר אותו הצלחתי לפתור הוא הרצון להביא את אותו אינסטינקט בסיסי לידי ביטוי, להתמסר, לא רק לשולטת אלא גם לעצמי דרכה. לא לחשוב, לסמוך על האינסטיקטים שלי ולאפשר לגוף ולנפש שלי להיות במקום בו הם שייכים מבלי לנסות למצוא "פתרונות".
כל שנותר הוא למצוא את האחת שתשחרר אותי, שאיתה לא אצטרך למצוא תשובה מכיוון והיא תהיה הפיתרון והמפתח שלי לעצמי.
