פומיקי פה, פומיקי שם

זאת השאלה.
לדידי, יש תשובה אחת בלבד. לכתוב. כדברי לותר בעומדו מול האפיפיור, וביודעו כי תשובתו עלולה להטיל עליו מוות, גם אני אומרת, "כאן אני עומדת, ואחרת אינני יכולה".
שאלתי את סבא שלי פעם, מה אעשה עם הכתיבה. קשה להיות כותב, קשה עוד יותר להגדיר עצמך סופר למגירה. סבא סבבה שלי אמר לי ציטוט של דויסטויבסקי, או טולסטוי, אחד משניהם. הוא נתן לי את תשובתו של הסופר המהולל לאחד מתלמידיו ששאל אותו את אותה שאלה בדיוק, התשובה היתה, אם אתה יכול שלא לכתוב, אל תכתוב.
בזמן האחרון, אני מוצאת שיותר קל לי לא לכתוב.
אני חושבת שכולנו רצינו אחרי המסיבונת לכתוב כמה מילים, לומר משהו, כי באמת היה ערב מיוחד במינו. לא שאני יודעת, מישהו היה צריך לשעשע את השולטים, ככה שביליתי את רוב הערב בספייס מתוק, אבל אחר כך עודכנתי והבנתי שהיה משהו מיוחד.
בהתחלה קראנו לזה, חברים מהקהילה, אחר כך, חברים. עכשיו זאת כבר קליקה, שעושה טוב להיות חלק ממנה, שבה אין מתח, אין פאולים. הראיה לכך היא לדעתי, כמות הפניות בשמות הפרטיים, כמות הניקים שנשכחים לאיטם. עברנו מבתים וירטואלים לבתי האנשים, והדמויות הוירטואליות הפכו לאינספור זהויות אנושיות מוכרות ומורכבות, המשחק הפך לאמת.
ישנם שני תהליכים שאני מזהה, אנשים במוכנים לאבד את מי שהם לטובת הדמות הוירטואלית, ואנשים שמוכנים לותר על דמות הוירטואלית לטובת מי שהם. למזלי, עוד לא נכפה עליי התהליך הזה, אז אני עוד כאן.
זאת פריבילגיה, אני יודעת, זאת אדנות כזאת של השמחים בחלקם, והלמה מאחורי הפוסט הזה עוד לא ברור לי. משונה.
אולי כי אני חייבת לכתוב, ואחרת אני לא יכולה.
אז היה טוב ונעים וכיף, ותודה שבאתם.