פומיקי פה, פומיקי שם

"אני צריכה להענש" אני אומרת לגרגמל כשהוא בוחן את רשימת המטלות היומית שלי ומגלה כמה זעום ההספק.
"אין בעיה" הוא עונה לי, "קחי את השוט ותרביצי לעצמך".
מהההה?! אני מתפלאת, מה פתאום?
"אני לא מבין פומיקי, את רוצה להיות השולטת בינינו?"
לפעמים.. אני עונה בכנות.
"אז קחי את השוט ותענישי את עצמך, את לא צריכה אותי בשביל זה."
אני לא מבינה.
מה יש להבין? אני מרוצה מההתקדמות היומית שלך. אני מרוצה ממה שעשית. למרות שלא מילאת את כל הרשימה, הגדלת ראש וסידרת לנו חדר שינה חדש בין לילה, זה לא מספיק לך? זבש"ך. את לא תחליטי מתי אני אעניש אותך. אם את חייבת להעניש את עצמך, תתקשרי לאימא שלך, הפולניות בטוח יוכלו לסדר משהו. איזו הלקאה קבוצתית.

לפעמים, אני לא מבינה מהר, ואם לא מסבירים לי לאט, אני לא מבינה בכלל.
לא הבנתי למה לא נענשתי, למרות שלא עמדתי במשימות.
שעתיים מאז ועד עכשיו, עד שהבנתי פתאום.
במרוץ הזה, שאני מפרפרת בו, כשאני מספיקה, אף פעם לא מספיק לי. אם עשיתי את כל מה שצריך, תמיד אני חושבת שיכולתי למצוא זמן להגדיל ראש ולעשות משהו נוסף. כשאני מגדילה ראש ועושה משהו נוסף, תמיד אני חושבת על הדברים שיכולתי לעשות יותר טוב. כמו בפולניה, אף פעם לא מרוצה. לא צריך שוט כשיש מקום כזה בראש, שתמיד מצליף. שלעולם לא מתעיפת לו היד, שתמיד מעניש, אם צריך או לא.

גם זה שיעור ללמוד, להיות מרוצה מעצמי. לומר לעצמי, כל הכבוד, וללכת לישון בחדר החדש והיפה, מחובקת בגרגמל אחד, שמרוצה ממני. עונש חינוכי, לא להענש. הלכתי ועברתי על הרשימה שוב. בסופו של יום, אולי איחרתי קצת, אבל הספקתי המון, ולמרות שאני רגילה, אולי טוב לשבור את ההרגל הזה בענישה עצמית, ולתת לו להוביל את המהלכים. בסופו של דבר, אני סומכת עליו שהוא יודע מה טוב לי.
לילה טוב.