פומיקי פה, פומיקי שם

הלילה הוא בא.

אנחנו הולכים ברצועת סלעים צרה, המפרידה בין ים סוער להרים מכוסים ביער עד. אני לא מכירה את המקום הזה, אני לא מכירה את העצים, אני לא מזהה את ריחות הים ואת הערפל. זה לא העולם שלי, אני חושבת ונעצבת. מייד עולה בי התשובה, "אבל זה העולם שלו", והוא נמצא בקצה הדרך הזו – ובה אלך.

נקודת המפגש שלנו עם הקבוצה השנייה, עם אהובי. זאת טירה, שנמצאת בדת האסטרטגיה הכי מוזרה בעולם. לשון ים צרה, חותרת בתוך הרים מכוסים יערות סבוכים. נוצר מעין משולש של פסגות גבוהות, והטירה ממוקמת בנקודה הנמוכה ביותר – על פתחו של הים. אני מצטמררת כשאני רואה את זה, נראה לי אובדן מוחלט לבנות טירה במקום כל כך לא מוגן יבשתית. אבל מבחינה ימית, זה המקום שחולש על המעבר לים – עד הפתח. בגלל שהשקע כל כך עמוק, זה המקום היחיד שממנו ניתן לשלוח ספינה. מבחינת היבשה, המקום הכי גרוע להיות בו.
אנחנו מגיעים אל הטירה מסביב, לא דרך היערות, וזהו אורו של שחר ערפילי כסוף. כמו בכל עולם פנטזיה, גם כאן יש כמה ירחים, אבל לא עכשיו. בשעה זו ישנו רק ירח אחד, מפיץ אור תכלת, ומן המים עולה אד שלא מצליח לעמעם את אורה והודה של הטירה. זה מבנה יפהפה, מרובע בבסיסו, בעל ארבעה צריחים. אבל אין שם איש. הטירה נטושה, וכפי הנראה גם שכוחה שנים רבות. אני דורכת על מפתנה, רואה מסדרון ענקי, שגושים שחורים פזורים בו בודדים, באורח אקראי. מורה הדרך של החבורה רץ אל הגושים, וקובע בבהלה שהגופות הן של אותן מפלצות שהחריבו את הכפר. אז גם עולה באפי הריח הנורא שלהם. האישה הפצועה, שהפכה לחברתי, והיא הקטנה מכל החבורה, רצה אל הפתח ומקיאה. אני רצה אחריה, חרדה עמוקה ממלאת אותי. הטירה היא טובה, אני מרגישה את זה בעצמותיי, אבל המצאות המפלצות המתות, והעדר אנשים – גם גופות, משרות אופל על כולנו, ואנחנו יוצאים החוצה אל האוויר הצח. אולי אני זאת שנתקפת היסטריה וקוראת לכולם לצאת, אני לא זוכרת, אבל בחוץ עוטף אותי במפתיע חיבוקו החם של האיש שלי, ואחרי שניה אני טומנת את ראשי בחיקו. מתמסרת אל השחור המנחם הזה, מתמסרת אל כל מה שמשכיח את הגעגוע, את הקנאה, את האבל. שמחת המפגש בין שתי הקבוצות שהתאחדו נשמעת במעומעם מתוך השחור הבטוח שלי. שוב אתו. אני עוטפת את צווארו ונרגעת. לבושתי הגדולה אני רואה שאהבתו אליי לא נתמעטה, ובזמן שבו נפרדנו ביסס עצמו כמנהיג. גם אחיו שם, בשערו הבלונדיני, וגם הלוחמת הגדולה שממנה חששתי. היא בזה לי, אבל הוא שלי.
זה לא נמשך זמן רב. מעיבים עליו דברים שלי אין חלק בהם. כשהוא רואה שבזבזתי את זמני והפכתי לנטל על החבורה הוא מתאכזב. גופות המפלצות מקדירות את מצחו, וכמה שהייתי רוצה להיות רק אני והוא, אני יודעת שאין זה כך. קבוצת הסיירים פגשה ברוע בדרכה לכאן, והוא היה רוצה לסמוך עליי, שבהעדרו לא אפול, ושאפילו אוכל להיות לוחמת, או לפחות אמיצה.
אני מתרעמת על המחשבה שנפרד שוב, והוא שתקן, קמט חדש במצחו, אינו עונה. יש דברים שאני לא יודעת ושכדאי שאתבגר כבר, ולא אהיה לנטל. הוא אוהב אותי בכל ליבו, אבל שוב אנחנו נפרדים. הוא ואחיו והלוחמת בשיערה הנהדר, עולים לתצפת מעל פסגות ההרים, אולי להגן מלמעלה, ואנחנו נחפזים אל תוך החומה, אל תוך הטירה, בה אולי לא נהיה מוגנים, אבל בהחלט לא חשופים ללחימה בשטח פתוח. אנחנו ממהרים פנימה, אני כרגיל אחרונה. אני מסובבת את מבטי כדי לראות אותו נעלם בצעד קל בתוך היערות העבותים, ממשיכה פנימה, פניו המאירות לי לפרידה מנחות אותי. אור של בוקר כבר עולה, וממש ליד השער, לפני הגפתו, אני מסתובבת שוב, למשמע שאגה עמומה ממושכת, ורואה את היערות הסוגרים עלינו לא ירוקים, אלא שחורים וזזים במהירות. כל עברינו מוקפים באותן מפלצות שחורות שראינו בפנים, הם שוטפים כמו נחילים, ולבי שוקע בקרבי.
השער מוגף, מדרבנים אותי לרוץ פנימה, להסתתר. אהובי בחוץ, חשוף אל המוות.