פומיקי פה, פומיקי שם

כבר כמה ימים שהזנחתי את הבלוג. הסערות בחיים שלי לא הותירו לי מקום לחלומות. אבל בכל מקום ליוותה אותי החרדה והגעגוע לאיש הזה, הזר לי. ממה שאני מכירה, הדברים תמיד מסתייים בטוב. דבר לא יקרה למלך שלי. את כל האויבים הוא יכה בחרבו, וישוב אליי שאמחה את זעתו ודמו בגופי.
בלילה חזרתי לטירה. היינו בפנים, לכודים בחדר הפנימי ביותר. המגע שלו עוד הולם בגופי, וטעם האכזבה שלו חידדו את חושיי. אני חייבת לגדול עבורו! אני חייבת להפוך להיות האישה שהוא בוחר שתהיה לו. חייבת עבור שנינו לוותר על הפחדים שלי, ולהלחם, ותהיה התוצאה אשר תהיה.
אנחנו בחדר מרובע, חדר סתרים. לחדר כניסה אחת בלבד, ובמרכזו חדר נוסף, מרובע גם הוא, ללא כניסות, שקירותיו משאירים רווח קטן שדרכו ניתן להעביר גוף קטן - כמו שלי. איש ענק, מקועקע, שנראה מפלצתי בעצמו, עושה לי סולם גנבים, ואני מתגלגלת לתוך החדרון הפנימי, לא מאמינה למראה עיניי: בחדר שורות שורות של מדפים, ועליהם אלפי חפצים מעלי אבק. אני לא מהססת. אנחנו צריכים כלי נשק, ומהר. אני מוצאת חרבות חלודות, מגינים, אפילו להביור אחד, אבל עדיין אנחנו חסרים. אני מטפסת על המדפים ומתגלגלת החוצה. אובדי עצות אנחנו עומדים, חבורה שלמה של אנשים חברי הגנה, מה לעשות? סחרחורת תוקפת אותי, ואני נשענת על פינת החדרון, מניחה ראשי על האבנים הקרירות. אני עוצמת עיניים, ושוב אני בחיבוק ארוך ושחור.... אני שומעת את האנשים קוראים בשמי. אני פוקחת עיניים, ורואה אותם חולפים על פניי - ולא רואים אותי! שמחה עצומה תוקפת אותי - יש כאן מנגנון סתרים ואני גיליתי אותו! נשכחת ממני העובדה שבמקרה גיליתי, אני כל כך שמחה שאוכל להיות לעזר... במהירות אנחנו מפענחים את המנגנון, שמאפשר לאדם אחד להתסתתר בכל אחת מארבע הפינות של החדרון, ויש גם דלת סתרים לתוך החדרון עצמו, אבל לא נשתמש בפתרון זה אלא אם לא תהיה לנו ברירה, כי בפנים נהיה לכודים.
אנחנו מחלקים בינינו את כלי הלחימה, אנחנו מתחלקים לזוגות. לוחמים גב אל גב, בכל פינה של החדר. אני לא יודעת אם בחרנו בשיטה הטובה ביותר, אבל מתנשפים מהתרגשות אנחנו עומדים גב אל גב, חצי מחזיקים – חצי נשענים. אהובי, איפה אתה ברגעים אלו? הנהמה המתגברת מבחוץ מעוררת בי צמרמורת וחלחלה. אהובי שלי, אתה חי? האם יש טעם בכל זה, בכל הקרב העקוב שמגיע כמו גל, אם אתה לא שרדת? אני מנערת ראשי, אוספת את השיער. אין טעם במחשבות כאלה עכשיו. אני חייבת למעננו.
מישהו מניח את הלהביור בידי. הוא כבד כל כך, מחליק מידי. על מנת לדרוך אותו כל פעם מחדש צריך תנופה אדירה. אני מסתכלת מסביב, למצוא את האיש שיקח את המשא הכבד הזה מידי. ומה אם אפספס? להבה אדירה תפרוץ וכולנו נעלה בלהבות? אין איש, אני קולטת. זהו משאי. אני לוקחת צעד אחורה ורוקעת ברגלי בתסכול, משחררת זעקה – והמכשיר נדרך. מוכן לפעולה.
הנהמה מתגברת, עוד מעט יפרצו האכזריות והמוות דרך הפתח הצר, עוד מעט. רגע אחרון לפני העשן והאש. רגע שלך ואתך, אהובי, רגע שלנו. עוצמת לשניה את העיניים, שוב בחיבוק השחור, לפני אלף שנה, לפני עשר דקות, עכשיו. תחיה, אישי, אלופי, בעלי. תחיה....