פומיקי פה, פומיקי שם

אני עומדת מוכנה, מתוחה. נשימתי קצרה מאדרנלין, ואני רוקעת ברגליים כדי לשחרר מתח. מטיבה אחיזה בנשקי, מסדרת קווצת שיער סוררת מאחורי האוזן. נהמות, נהמות בגלים. הלבנים רועדות ותחושת האין מנוס, הנה זה בא זה בא זה בא!
הם פורצים מהדלת, מסתערים גושים גדולים שחורים של רוע, של זדון. ריחם הוא ריח המוות ולפני שהוא מספיק להגיע לאפי כבר אני מוכנה עם הלהבות הצורבות שלי. אש ועשן מקיפים אותי, הזיעה במורד קימורי הגוף, הערמות השחורות שגבהות לפני. חבריי לקבוצה לוחמים אף הם. אני שומעת קריאות ופקודות באויר. אני שומעת את צעקותיי שלי, אני שומעת נהמות וזעקות כאב. כל הזמן בתנועה, כל הזמן בתנועה. אני עוצרת את הגלים, משתדלת לשמור על הזרם מלאבד שליטה. אחרי ההדף הראשוני של ההלם, התחלתי לנתב את מרוצן של המפלצות - שירוצו כולם באותו כיוון, ולא יתפזרו במעברים הצרים. מבוך הריבוע שלנו התמלא בעשן, ואי אפשר לנשום, הגרון שורף והדמעות בעיניים, ועוד קווצת שיער סוררת - חייבת לראות! אני יודעת שאם נוכל לשלוט בזרימה שלהם פנימה, נרוויח זמן יקר, וגם יותר מזה. צריך לא להתבלבל בכיוונים ולא לפגוע באנשים שלנו. אנחנו נלחמים כצוות, גב אל גב, מנתבים את דרכנו, מפנים במהירות את הפצועים אל החדר הפנימי. לא ניפול, מתרוננת בי התקווה. לא ניפול! אני זוכרת שכמעט ולא יכולתי לראות דבר, אני זוכרת את הלהבות בכזאת עוצמה, שהגופות נערמות מולי, עודן בתנועה. המעברים החלו להחסם, ערימות שחורות בכל מקום. הם המשיכו להסתער, אבל אנחנו היינו בשליטה. בקרב המרהיב הזה - היינו המנצחים.
מסביבי ראיתי לרגע את חבריי לקבוצה, לרגע נתפסו מבטים זה בזה. אנחנו יחד, חשבתי, ובמבטיהם ראיתי שהפכתי למנהיגה.

באיזו גאווה התעוררתי מהחלום הזה. הוא יהיה גאה בי, אני אומרת לעצמי כל היום וכולי קופצנית מאושר. הפכתי לאישה, שיניתי עורי. מלטאה פחדנית ללביאה מסתערת. הוא יהיה גאה, ויאסוף אותי אליו בחיבוק של מנצחים. הוא ילפף את התלתל סביב אצבעו, כמו תמיד, וישיר מבטו אל עיניי, ואור חדש יהיה שם בשחור שלו. הילדה שלו גדלה הלילה, והפכה לראויה.