פומיקי פה, פומיקי שם

אני לא יכולה לדחות את זה, אני לא יכולה להתמודד. בחיי היום יום שלי, המציאות, אני נורא נורא מתגעגעת. אני מדמיינת שוב ושוב את העורף המתרחק בריצה על ההר, את התלתלים השחורים. את השחור העמוק הרגוע של החיבוק. את העיניים שלו- אני לא צריכה לדמיין, אני יכולה להרגיש.
אני מתסוכלת מכל הפרטים שאני לא יכולה לזכור, אותם רגעים קטנים שחולפים מן הרגע שאני מתעוררת. בחלום אני הולכת ביער. אני הולכת כבר שעות רבות, אני יודעת את זה מגופי העייף. אני בשבי. גם את זה אני יודעת. אני לא יודעת איך נגמר הקרב, או מי מחבריי שרד, אבל הפסדנו בקרב, והעובדה הזאת מתחילה לחלחל לתודעה שלי. אני יודעת גם, שכשחלמתי את החלום, ידעתי שאני לא אזכור את היער. ידעתי.
זאת הליכה ארוכה, ויש אותו רעים בשמיים. יכולתי לראות אורות ביער, אבל האותות הרעים בשמיים... חורים של זדון. הבזקים של רוע. כולם מסביבי אורות של תבוסה צורבת. אני בשבי, זה ידוע לי, אבל לפי היחס של האנשים אני יכולה לראות שאני שבויה רבת ערך. הנשים מסביבי מוכות וחבולות, סימנים על גופן. עליי סימנים של תלאות המסע, אבל גופי שלם.
אני פרס. אני פרס למישהו שייקח אותי. צמרמורת, והחלטה. לא אהיה לאיש מלבד אישי.
אנחנו נכנסים לעיר, והיא כולה לבנה. אנחנו צועדים על גשר ישר, שדגי ענק משתכשכים תחתיו במימיי נהר. אני רואה צריחים שקצם לא נראה, חלקים לבנים כמותם לא ראיתי. זוהי עיר אנושית, והיא חוגגת נצחון. אני נלקחת, אני חשה בערפל עוטף אותי, מעמעמת את חושיי שלא לדעת, לא להרגיש דבר. החלק הזה מעורפל כולו, גם עכשיו, גם בחלום. אני ניתנת כשלל למצביא, ואני רבת ערך. הכבוד בו מלבישות אותי המשרתות, העדינות בה הן רוחצות את גופי, יש בי אופטימיות זהירה שאני רבת ערך לא עבור עצמי, כי אם עבורו. כי הוא חופשי, והוא עושה צרות, ואני שלו - אני שלל. אני עוצמת את עיניי, מתמכרת לליטופים, לחום באיבריי, לריחות הנעימים. אני יודעת שמכינים אותי לאיש זר, שנוא, אבל כשעיניי עצומות, זה ערב הכלולות שלנו, אהובי, ולקראתך אני הולכת...
דפיקה הססנית בדלת העץ. היבוא? האם הוא בא לחלצני? האם הוא כבר מסתתר במסתרי העיר הלבנה הזו, מחפש את חדרי? הרי לא יתן שאחר... הרי לא ייתן...