פומיקי פה, פומיקי שם

דפיקה חרישית על הדלת. הלב קופץ, מנתר לקראתו - זה חייב להיות הוא, כי אני כבר מוכנה, מבושמת, מאופרת, לבושה ושיערי עשוי. זה חייב להיות הוא, כי הזמן אוזל, ועוד מעט הדלת תקרע מציריה ויבואו לקחתני, שלל של גבר בזוי, מתנה לאדם שלעולם לעולם לעולם לא אהיה שלו. האיש שלי, שאבד לי בקרבות, מגיע עכשיו, אני יודעת....
אחת המשרתות פותחת את הדלת, ופנימה פורצת נערה כפרית. לבי צונח אבל לא נשבר, כי אני יודעת שזאת דחיית השחרור, אבל אהובי בוא יבוא. הנערה מסירה את ברדסה ומביטה בי. פניה אפלות, כהות, גסות. היא מביטה בי בציפייה, חדשות בפיה. דברי!
היא מדברת, והמילים מחליקות על גופי כמו טיפות דרך יריעה עבה. הן לא נוגעות בי, לא נוגעות אליי, לא נוגעות אלינו, אהובי... היא מדברת על מוות ואובדן, היא מדברת על זוג שהופרד ולא ישוב להתאחד. היא מדברת עליך, היא אומרת שאבדת. היא אומרת שאתה אינך עוד, ואני פתאום רועדת, וליבי נשבר ואני מבינה שזה נכון, ושאני יודעת שאתה לא תשוב עוד, אני מרגישה במילותיה את האמת, וכל גופי אובד לי, ונשמתי שניתנה לך לפני שנים כה רבות, היכן היא? האמת הזאת, הבלתי מתפשרת. אהובי אבד. אהובי איננו. טעיתי לחשוב שבקרב ההוא היה לו מקום להנצל. עלבתי בזכרו בתקוותי כי יתחבא עד יעבור זעם. לא הוא. לא כאשר הוא מגני. בגלל זה הייתי כה רבת ערך. במותו עשה אותי משבויה פשוטה לנסיכה. הגעגועים מכלים בי כמו אש, האהבה הזאת עודנה. היא לא תמות גם בפרידתנו. אתה מת, ואני עוד חיה, אבל לא לזמן רב.
ההחלטה מחשלת אותי לפעול, אני באה אליך, כפי שכל חיינו באת אליי.
אני מורה למשרתות לנעול את הדלת ולהניח קורת עץ לרוחבה. זה יעכב אותם בבואם לקחת אותי, זה יעכב אותם, ויעניק לנו עוד מהזמן היקר שנועד להציל את מה שנשאר - את גופי. אני שלך, ואהיה שלך עד הסוף, ולא אנתן לאיש. המשרתות מפשיטות אותי, ומלבישות את הנערה בבגדיי. הן עושות את שיערה כלפי מעלה, ופניה הרחבות נגלות במלואן. זה לא טוב, פניה גסות מכדי שיטעו בינינו. הם ישימו לב להבדל, והם יענישו פי כמה בזעמם. אני אשים קץ לכל אפשרות לטעות. אני לובשת את בגדי אחת המשרתות, פורעת את שערי. אני מורה להן להביא אליי סכין חדה, ומבטן המזועזע שנשקף אליי, חרדתן העמוקה, משקפת לי כבמראה את שלוותי שלי. לאט, בהתמסרות אין קץ, אני חותכת את עור פניי. לא חשה בדם הזורם, ואין כמעט כאב. אני חותכת אותן סביב, אני מקלפת פיסות של עור. אין בי כאב על פניי המושחתות, אין רגש בעולם שיחדור את אבלי ויסית אותי מלהתאחד עם אהובי. כאב זה, עלבון זה, הקורבן הזה, הם רק עוד אמצעי אלייך, אישי ואלופי, רק עוד שלב. פניי אינן פניי עוד, גופי ונשמתי שלך הם.
תם ונשלם. אני מביטה על השטיח הרקום תחתיי, פניי הישנות מעורבבות שם בערימה, פיסות בשר וקווצות שיער שהיו פעם חיינו. הפנים שחתכתי מעצמי, מהן נשארו רק העיניים. במעומעם אני חוזרת אל המציאות, המהלומות בדלת כבר החלו מזמן, המשרתות החלו להתרוצץ בפחד. הן מחביאות זו את זו, הן נמלטות לחדרים הפנימיים. אני בענן של אהבתנו, אני בערפל שלי בלעדיך, אני לבד.
הם פורצים לחדר. יד נעלמה הודפת אותי לצד בגועל, איש לא מזהה. הדלת נשארת פרוצה, ואני ממהרת לנצל את רגע המהומה להמלט. מראה שניצבת מולי מראה לי את פניי החדשות המזוויעות, ללא תקנה.
כך נמלטתי אל היער, ללא שם, ללא פנים.
ומאז חייתי ביסורים
בלעדיו.