אני מסתובבת עם הרגש הזה, הדוקר, המכאיב. אין לי הפי אנד. רגעי אמת בודדים יש בחיים האלה, וזה אחד מהם. אני יודעת שהוא לא יחזור. אני יודעת שהוא מת. אני יודעת שזה רק חלום, אני יודעת, אבל זה לא משנה לי בכלל. לפעמים אני חושבת שאני משתגעת. אני הולכת בדיזינגוף סנטר, אנשים, ערימות של אנשים חולפים על פניי. צללים של אנשים, לא נוגעים בי כלל. מישהו פונה אליי בשאלה. מישהי מפיקה צליל מגרוני ועונה. עוד ענן חולף.
בלילות אני מחפשת אותו בחלומותיי. שנים של חלומות זוועה, שנים של הרפתקאות לילה הפכו אותי לאומנית השליטה בחלומות. אני מזמנת אותו לילות שלמים שנשארים ריקים מחלום, ומשאירים אותי תשושה כאילו לא ישנתי. אני חוזרת אחורה, לטירה, מחפשת אותו ביערות. כלום לא משתנה, מלבד שהפעם אני נחבאת מעין אדם וחיה, שלא לפגוש במבטי הגועל על פניי המושחתות. איך אפגוש אותו כך, את אהובי? אני יודעת שהוא יזהה.
אבל הוא איננו. ביערות אין שמץ זכר. הטירה עודנה אפופת ערפל זהוב ושוממת. ביערות נמחו שרידי הקרב. פה ושם מצאתי טביעת רגל אנושית, אך לא שלו. אין גופה. אין קבר. אין סימן. אהובי אבד לי.
ואלו הלילות. הימים הם רק הד, רק צל. מחוברים ללילותיי ועוקבים בהם לזמן מה, אבל רק צל. ללא תוכן. בלילות אני מחפשת עד אפיסת כוחות, והוא איננו.
לפני 19 שנים. 18 בדצמבר 2004 בשעה 15:00
