פומיקי פה, פומיקי שם

הלילה ביער מצאתי עץ ועליו סימן. חתך רוחב עמוק, עבה. אני מכירה את החתך הזה, כפי שאני מכירה את החרב שצרבה אותם. אני מכירה את היד שהניפה ופצעה בעץ בכל עוצמתה. אותה היד שליפפה את תלתליי סביב אצבעותיה. אני משיעה מצח לוהט על גזע פצוע, אני מניחה יד על לב פצוע, אני מלטפת את החתך הזה בכל התשוקה ששמורה לאלמנות. אני החתך הזה בעץ, אני שבביו הנחים על האדמה.
אין סימנים נוספים. אין דם. אין טביעות רגליים. רק העץ הזה.
אבל בכל התוהו של חיי, בכל הגעגוע התהומי, יש עץ אחד ביער שיודע צפונותיי. זה רק חלום, זה רק חלום, אבל הלילה אשן למרגלות העץ הזה, ואחלום על אצבע העוטפת תלתל הלוך ושוב, וזוג עיניים שחורות לחממני.