פומיקי פה, פומיקי שם

שנה ראשונה מאז שנגמר החלום עברה.
שנת אבל שלי.
ביום לא יצאתי עם אף גבר. אני אישה טפשה טפשה, אני יודעת. זה רק חלום. ולא יעזור כלום, זה חלום וגם כחלום זה נגמר. עובדת, רצה מפה לשם. את שיערי לא גזרתי והוא כבר מרוט, חסר ברק, חסר צבע, מכסה את פניי. אני לא לובשת את הבגדים היפים. אני בתוך הסמרטוטים של הטרנינג, את הלילה מסיימת בבקבוק של יין, וכשנגמר היין הבירה, ואז הויסקי ואז השרי, כשמגיע הזמן של הדרמבויי, אני הולכת וקונה סטוק חדש.
אני נראית רע. אני נשמעת רע. הגברים לא פונים אליי וטוב לי ככה. אנשים לפעמים יכולים להעלם בשקט אל תוך מקום אפל בודד, ואף אחד לא ידע. כלפי חוץ, הקול בטלפון אותו קול. אבל אני עסוקה. עסוקה מאוד. לא הערב. אולי בשבוע הבא.
ואני עייפה כל הזמן. בלילות אני עדיין מחפשת. זה כבר אבוד מזמן. וגם את זה אני יודעת, אבל זה חלום ואני עדיין קוראת לו בלילות, גופי בוער מגעגוע ותשוקה שלא באה אל פורקנה.
לפעמים אני יכולה לחזור אל הכפר שלנו, לראות את המקום בו לקח את ידי בשלו וטיפסנו על האבנים האפורות הגדולות ששיבצו את הגבעות מסביבנו. ירד גשם בלילה שלפני, והוא רצה להראות לי את הכפר מלמעלה. אני עוד לא הכרתי דברים כאלה, והרוח והמרחב שנפתח בפניי היה כל כך עוצמתי, כל כך לא יאמן, שמעדתי אחורה ורגלי החליקה על האבן. הוא שלח זוג ידיים ולכד את מותניי בטרם הספקתי להבהל. שניה של ריחוף, והגוף שלו בשלי, פעם ראשונה. שניה אחת כזאת, לא יותר. אני אסורה לו במגע, הוא יודע. אלו החוקים עד שאגדל. אבל עדיין הוא מסתכן ואוסף אותי אליו לרגע, ואני שומעת את פעימות ליבו.
והזכרון הזה מעניק לי לילה של שינה, עוד אחד, כמה הם נדירים. מתוקים. זכר גופו מערסל את גופי, ופעימות ליבו מרגיעות אותי. אני מוצאת את עצמי בבקרי הלילות האלה מכורבלת כעובר, ידיי חובקות אוויר.
שנה שלמה כך. שק ואפר.