פומיקי פה, פומיקי שם

שיעור קטן בהיסטוריה, משהו שיזכיר לי נשכחות.
ההיסטוריה נכתבת על ידי אלו שאוחזים בעט. ההיסטוריה הפרטית שלי נכתבת בדם, יזע, וזכרונות. כמה אני חיה את הזכרונות שלי, כמה שהם מתים לי לאט.
לפני שבועיים מייקי התקשר אליי. מייקי יודע מתי צריך. לקחנו ביחד איזה סוג של אסיד, אני לא יודעת בדיוק מה, אבל זה היה די נחמד. המחשבות התרוצצו לי לכל הכיוונים והתעסקו בכל דבר, מהחיים שלי ועד תיאוריות קונספירציה, ובסוף הגיעו גם לשם, אליו, אל האיש שלי המת.
מייקי כל הזמן אומר לי "תעצמי את העיניים" כי אם אתה רואה כל מיני דברים, סימן שאתה בהיי, אבל לא ראיתי כלום. בסוף, אחרי הזריחה כבר, עצמתי.
פתאום עלתה שמש ענקית, אדומה כתומה, ואני הייתי ביער, והלכתי אליה. אלו היו אותם היערות, אבל ללא האופל. הלכתי לכיוון השמש עד שהגעתי לקרחת יער, אחו שליו. צנחתי על הדשא ונרדמתי- בתוך ההזיה נרדמתי. בחלום שלי ראיתי סרקופג, ארון קבורה מאבן. הסרקופג שלי. זו היתה תקופה עתיקה יותר, גלגול אחר. גם הוא היה שם, נשען על קברי, נשען על חרבו. הקבר היה תבליט גוף שלי, עם השיער והכל, והיה אפור לגמרי. הוא נעץ חרבו באדמה, כרע על ברך, וגופו נוטה קדימה. הוא שם, וזה הוא, אין לי ספק, רק מבוגר יותר. אני עליתי מתוך הקבר והייתי רוח. שאלתי אותו, "אהובי, איך זה שבכל גלגול אנחנו מאבדים זה את זו?", אבל הוא לא ענה. ואז שאלתי אותו, "אישי, אלופי, איך אתה חי בלעדיי? ואיך אני אחיה בלעדיך עכשיו?" וכל נשמתי נקרעת מבין שפתיי לשאלה הזו.
היתה לו תשובה פשוטה לכל זה. הוא אמר לי, שכבר עידנים אנחנו נפרדים בטרם עת. בכל גלגול, הוא אמר לי, בכל תקופת חיים, מיום שנוצרנו ועד היום, אנחנו נועדנו לאבד זה את זו, לאהוב ללא גבול. אנחנו תמיד יחד.
"אהובתי" הוא אמר לי,"מעולם לא נפרדנו, תמיד באת אליי בשנתי"
"אהובתי" הוא אמר לי, "אני אבוא אליך בחלום."