על חוף הים, בקו המים, ישנם שלושה סלעים שחורים מונחים בטור. הראשון אינו נרטב לעולם, גם לא בימי הגאות הגדולים של הירח. האחרון אינו מתייבש, גם לא בהפוך הים את גליו. האמצעי, פעמים הוא רטוב, ושולי הגלים מלחכים את סדקיו האפלים ולוחשים סודותיהם אל שלדי הקונכיות. פעמים הוא יבש, וקרני השמש מענגות את בשרו הדואב, ומחממות את בטחי האזוב הרכים שפשו בו.
על הסלע הזה, תמיד, באותה שעת רצון של שקיעה, אפשר למצוא את אדוה.
נערה יפה היא, אם כי מראיה משתנים לפי עונות השנה. בחורף היא בריאת בשר, עטופה באותו דובון צבאי, שמעולם לא נקנה, גם לא ניתן, גם במשיכה לא נלקח, וכדרך כל הדברים בעולם, מצא את עצמו מונח לרגליה ומעולם לא היה של איש מלבדה. עיניה חומות בחורף, ושברי העננים משתקפים רק במסגרות האפורות של אישוניה.
השמש היא אותה שמש, והים אותו הים, אך השקיעה משתנה בכל פעם, משנה אופקיו של העולם.
אדווה יושבת על הסלע, צופה בשמש השוקעת, והצבעים חולפים על פניה, לא נוגעים.
היא אדישה לשמים, לגלים, לרוחות, לסלע. לא את השקיעה היא מחפשת, ולא השקיעה היא המעניקה לה מרגוע.
האור נאסף משמיו, היום סוער בקצפו, הרוח מנשבת מעגלים על פניה, ואדוה לא רואה, לא שומעת, לא חשה. בשקט היא ממתינה, בסבלנות האינסופית של התאבים לחיים, בשקיקה של חסרי המנוח. גופה נרכן מבלי משים, אצבעותיה נמתחות, פניה מחוירים. כבכל ערב, מתמעט האור, השמש הופכת צבעה, מתמעט הזמן. אדוה ממתינה.
כשהשמש שוקעת אל מתחת לאופק ונעלמת כליל, עוצר העולם. לשבריר שניה פוסקת הרוח, הים קופא, הציפורים משתתקות. רסיסו של הזמן, העלמותה של השמש, דממת העולם החרד, הפעור, ממלאת את נפשה של אדוה בשלווה אינסופית.
באותו שבריר שניה של שקט נעלמות המחשבות נעלמים הכאבים וגם היא, שבריר של היקום, משתאה אל מול הערב שירד לפתע.
לפני 19 שנים. 2 בפברואר 2005 בשעה 12:13
