אתה צף במיכל זכוכית ענק ואפל, שהמים עולים בו ללא הפסקה. שני מטר של גבר, אני מביטה בך מחבק את רגליך כעובר בתוך המים. אתה צף. אתה לא צולל, לא שוקע, אתה צף. מוזר לי להביט בך כך בחלום, סובבת אותך מכל הכיוונים.
המים עולים ועולים, וגם אתה גם אני יודעים שלמיכל הזה יש קצה בלתי עביר, תקרת זכוכית, נאמר.
אבל בינתיים אתה צף. אתה נושא פניך מעלה, ואני מבינה מאיפה באים המים. טיפות כהות מטפטפות על פניך, טיפות שמנות של מים חמימים. כמה זה יפה בעיני. יש שם שקט, בציפה הזאת שלך. היטב אני יודעת שאתה יכול לצלול עד הקצה, ואינך עושה כן. המים יעלו ויעלו עד שלא יוכלו יותר, והאויר שלך, שמספיק לשחיית שלוש בריכות בלי להוציא את הראש, יגמר גם הוא בסוף. אתה רק מביט למעלה, שנינו לא רואים את הקץ המתקרב, אבל הוא שם, קרוב מדיי. אני נאבקת במקומך בשנתי, בועטת בשמיכה, מתפתלת. למה אתה לא עושה כלום? למה לא תחפש לך פתח? מפלט? הרי גם רגליך החזקות לא יוכלו לנפץ את המיכל, והסוף קרוב אליך!
האויר מתמעט. אני נחנקת במקומך. אתה צף במיכל זכוכית אפל מלא במים חמימים. עוד רגע קט ותטבע, שנינו יודעים זאת. ואני ודעת שככל דבר שעשית בחייך, גם הטביעה הזאת תהיה שקטה שקטה, אולי פשוט תשקע....
אבל בנתיים אתה צף, מכורבל כעובר, ולוויתנים שרים לך שירי ערש.
לפני 19 שנים. 2 בפברואר 2005 בשעה 22:13
