פומיקי פה, פומיקי שם

הלילה הוא חזר, ופתח לי דלת. הוא אמר, "אני מצטער. עשיתי טעות". לא היה בי כעס, שאלתי למה. הוא אמר, "את אשתי, ואסור היה לי להשאיר אותך לבד כך מאחורי. הייתי צריך להיות אתך, שאם נחיה או נמות, נעשה זאת יחד. אני מצטער". כך הוא אמר לי.
עניתי לו שהוא איננו. שהוא מת כבר כל כך הרבה זמן שהזכרון מתעתע. שהחיים כיסו כל משב של אמת בזרימתם האיטית, המשגעת. עניתי לו, "אתה מת ואינותך הספיקה לחלחל פנימה, אבדנו." והוא שאל אם כל זה אמת, האם אני בוחרת, ועניתי שכן. שכן גם אם לא כל זה אמת. אני בוחרת בך, כך אמרתי לו, לאיש המת שלי מן החלומות.
ואז הוא פתח לי את הדלת, והראה לי איך היינו אם הוא עוד היה אתי, אם היה בוחר בי כאשתו גם אז, באותו רגע של מרוצה במעלה ההר. הוא היה מסתובב, ורץ אחרי פנימה, אל הטירה, ואז היינו מתים יחד, או חיים.