נכתבו הרבה מאוד שירים. רובם אגב, על המתנה נשית. "מחכה לו", "בלדה לנאיבית", "מיכאל", "ארבע לפנות בוקר" וכן הלאה.
על המתנה גברית אני מכירה רק את הסיפור על החייל (מתוך "סינמה פרדיסו") שממתין 99 ימים מתחת לחלון של אהובתו, וביום ה100 הוא הולך. כי ככה זה, נשים ממתינות וגברים נשברים. ותקנו אותי אם אני טועה (להגיד "את טועה" זה לא מספיק).
ממתינה. מהי הדרך הראויה להמתנה, אתם שואלים? ובכן, לפי מיטב המסורת ההמתנה הינה על הברכיים, ישבנים על הירכיים, כף רגל על הרצפה, אצבעות מוכנות לקימה זריזה. ברכיים פשוקות, שפתיים פשוקות, ידיים מונחות כפות מעלה, סנטר ישר ועיניים מושפלות.
15 דקות.
30 דקות.
45 דקות.
הגוף רועד ממאמץ, הגב מתקשה לשמור על קו ישר, הראש מבקש לצנוח, הרגליים מרגישות קרות מכאב מירך ועד אצבע. ממתינה. אני יכולה לשמוע את הזמן לועג לי כשהוא חולף על פניי. ממתינה. בחוץ אנשים שותים, מבלים, נהנים, צווחים, מקיימים יחסי אהבה. אני בהמתנה, כמו חתול שרדינגריאני, גם אני בלימבו של הקיום.
הוא יכול להגיע, ואז אהיה, והוא יכול לא להגיע, ואז לא אהיה. אבל בנתיים, שעות ארוכות, אני לא כאן ולא שם.
השנאה מתחילה לפעפע. אני שונאת וכועסת אותו, כועסת אותי שמוכנה להמתין ככה, כשהחיים בחוץ ממשיכים ולא ממתינים לאף אחד. אני שוקלת לקום. שוקלת היטב. אני יודעת שאם אקום, לא אמתין לו יותר לעולם. משכנעת את עצמי שהגוף כבר התרגל, שהסערה תשכך, שעוד דקה, עוד רגע, הנה, כבר....
שעה.
שעה וחצי.
לקראת השעתיים אני מתחילה להתנמנם. כאב פתאומי חודר וחולף דרכי, ממוטט. "קומי" אני אומרת לעצמי. קומי. הוא לא יבוא. מטומטמת.
אני קמה. מנסה לאסוף את עצמי. מטיילת עם הכלב. תוהה אם הכאב המחריד הזה ידהה קצת כדי שאוכל לישון. כל כך הייתי רוצה לישון עכשיו. או להיות מישהי אחרת.
