פומיקי פה, פומיקי שם

זה פוסט שמתעכל אצלי כבר זמן מה, ואולי כדאי פשוט להקיא אותו ולגמור את זה.

אז אחרי שהלך, עם כל הבחילה והכאבים והזרע הממלא לי את הבטן, שתיתי תה וקיוותי לטוב. הכאבים התחילו בכפות הרגליים והפסיקו באזור הקיבה, שם תחושת בחילה תפשה מקום קבע, והמשיכו מהחזה ועד שורשי השיער, וגרוע מכך, גם הפעם לא נשארו סימנים. 

ידעתי שזה יבוא, ואכן בערך באחת בלילה התחילה סדרת ההקאות שהשותף שלי מכנה "הנוסע השמיני". אני חושבת שסדיסט אמיתי שהיה רואה אותי כורעת מעל האסלה ומקיאה את נשמתי, היה נהנה הנאה סדיסטית לראות אותי נכנעת לחלוטין לסדרת הכאבים וההתכווצויות שגרם לי. לראות את הפנים האדומות, הרועדות, עם שיירי הזרע מטפטפים מזוויות הפה. בשיער סתור, מיוזע, כורעת בפני האסלה כמו בפני מזבח, ומפקידה את נשמתי בתוכה. אני חושבת שהיה מעריך את הפסל הפואטי שאני, יצירה משותפת של רודן ודושאמפ, מין ישו נשי עירום של סיאוב. לדעת, שהכאב מתחיל מכפות הרגליים עד הכוס, וממשיך מבפנים, שורף וצורב וחומצי, משיפולי הבטן עד צוואר, כולל ראש וזנב, והכל שלו, והכל בגללו. אני חושבת שלראות אותי ככה, סובלת מבפנים ומבחוץ בכל גופי, מעוותת ומושפלת עד עפר, לא מרצוני אבל בהסכמתי, היה מדליק אותו. אני חושבת שהיה מזיין אותי תוך כדי. 

וההבנה שיצר תהליך ולא נשאר לראות אותו עד סופו, שהפירות לא באמת נקצרים. שאנחנו מבזבזים הקאה טובה לחלוטין. וחבל, בשביל שנינו.

וזה, בקצרה, הפוסט ששמרתי לסיכום העניין, ושיר שמח לסיום.

https://www.youtube.com/watch?v=chdpiSX2ino